הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · סיכום לפרק ז׳

הבעיות הקשורות בהגדרת הגבולות המבדילים בין שתי חצרות סמוכות נפתרו בחלוקת המקרים לשלשה;

כל מקום שיש בו מחיצה של עשרה טפחים, ואשר ביטויה של מחיצה זו על ידי הבדל עשרה טפחים בגובה או בעומק — הרי זו מחיצה כתיקונה, וכל חצר המצויה באחד מעברי המחיצה הריהי חצר לעצמה ודייריה צריכים לעשות עירוב לעצמם.

ואם מחיצה זו אין בה הבדל גובה של עשרה טפחים, או שנפרצה בה פרצה שהיא רחבה יותר מעשר אמות — נעשו שתי החצרות כחצר אחת. ואם דייריהן רוצים לערב, עליהם לעשות זאת יחד, כדיירי חצר אחת ולא בשל כל אחת לחוד. בכל מקום שיש בין החצרות מחיצה כתיקונה, אך יש גם פתח ביניהן. בין שפתח זה הוא מקום מעבר ממש, ובין שהוא רק חלון שיש לו גודל חשוב ואפשר להעביר דרכו דברים, ניתנת לבני חצרות האפשרות לבחור אם רצונם לעשות עצמם כבני חצר אחת ולערב יחד, או להישאר כבני שתי חצרות נבדלות, והם מערבים בכל אחת לעצמה, ואינם רשאים לטלטל מאחת אל חברתה.

ולענין השני, בביאור כיצד משתתפים בפועל, נקבע, כי רוב עירובין, הן עירובי תחומים והן עירובי חצרות, אפשר להשתמש בהם בכל דבר הקרוי מזון. אלא שבעירובי חצרות תיקנו חכמים שלא יערבו אלא בפת שלמה, כדי שלא להביא לכלל איבה בין המערבים.

ואשר לצורת ההשתתפות בעירוב קבעו שאין הכרח שיהא כל אחד נותן ממש עבור עצמו, אלא יכול אדם לקנות את העירוב על ידי שליח שיזכה עבורו בעירוב, וכן יכול אדם לזכות את העירוב לרבים אחרים. וכלל אמרו: כל עירוב שיש בו רק משום רווח ונוחיות למשתתפים בו, כגון עירובי חצרות ושיתופי מבואות — יכול אדם לזכות לחברו, אף בלא ידיעתו, ובלבד שידע לאחר מעשה. מה שאין כן בעירובי תחומים, שהואיל וכרוך בהם גם הפסד מסויים, של שלילת הרשות להלך בחלק מן התחום, אי אפשר להקנות את הזכות שבעירוב זה אלא אך ורק מדעת חבירו.