הקדמות לתלמוד הבבלי · נדה · סיכום לפרק ד'

בהגדרת ״עת נדתה״ נקבע כי כל שראתה בתחילה דם היוצא ממקורה, בין שראתה פעם אחת ומיד הפסיקה, ובין שראתה במשך פרק זמן ארוך יותר, הריהי טמאה טומאת נדה לפרק זמן של שבעה ימים. ולאחר שטבלה לטהרתה בליל היום השמיני (ובלבד שעד היום השביעי לפנות ערב פסקה מלראות), הריהי טהורה מעתה מטומאת נדתה. ושבעת ימים אלה הם המכונים בכתוב ״עת נדתה״.

ובהגדרת התקופה המכונה ״לא עת נדתה״ נקבע כי הריהם אחד עשר הימים הבאים לאחר מכן. שבהם אם ראתה דם — אין זה דם נדה אלא דם זיבה, ונטמאת בהם בטומאת הזיבה. והם הימים המכונים בלשון חכמים ״ימי זיבה״. ובין שראתה בהם דם ובין שלא ראתה בהם, כן הוא שמם, על שום שראויים ימים אלה להיות ימים שתיטמא בהם בטומאת הזיבה.

ועוד התבאר בדברי חכמים בהגדרת עתות אלה, שלאחר שתמה תקופה זו של ״לא עת נדתה״, מתחילה שוב תקופת ימים, שכל שתראה בהם דם הריהי טמאת נדה. ונקראים ימים אלה בלשון חכמים ״ימי נדות״ — על שום שראויים הימים הללו להיות ימים שתיטמא בהם בנדה. ומשעה שראתה בהם דם, הריהי טמאת נדה לשבעה ימים (ומכונה תחילת טומאת הנדה ״פתח הנדה״). ולכשתיטהר מטומאתה, הריהי בכלל ״ימי זיבה״. ולכך נקראים הימים הללו גם ״אחד עשר יום שבין נדה לנדה״.

אכן הבחינו חכמים בין זו שראתה דם ביום אחד או בשני ימים מ״ימי הזיבה״ הללו, לבין זו שראתה דם שלושה ימים. שזו שראתה דם יום או יומיים בלבד, הריהי מכונה ״זבה קטנה״, ודינה הוא שתהא שומרת יום כנגד יום — לשמור יום אחד בטהרה, כנגד כל יום מימי הטומאה. שהריהי ממתינה למחרת היום שראתה בו (ואם ראתה יומיים — אף ביום שלאחריו), ואם לא תשוב לראות, הריהי טובלת בערב, והריהי טהורה. ואולם זו שראתה שלושה ימים רצופים הריהי ״זבה גדולה״, ונטמאה לשבעה ימים, שבהם היא צריכה לספור שיהיו אלה שבעה ימים הנקיים מדם. ואם אכן לא ראתה בהם דם, הריהי טובלת לערב, ומביאה למחרת קרבן ונטהרת בכך.

ומאחר ואין דין הזבה אלא בזו שכל משך ראייתה היה ב״ימי זיבה״, ומעתה זו שראתה בשני הימים האחרונים של ״אחד עשר ימי זיבה״ והוסיפה וראתה ביום שלאחר מכן — אין ראיית היום השלישי נחשבת לה לעשותה ״זבה גדולה״, אלא הריהי נחשבת כ״פתח נדה״.

ונקבע בדינה של האשה כי אינה נזקקת לבדוק עצמה בתקופת ימי זיבה, כדרך שהיא בודקת עצמה בתקופת ימי נדות. שהרי אין דומה דם זיבה, שאינו מצוי ורגיל אצל האשה, לדם נדה הרגיל אצלה.

ובדינה של הרואה דם מחמת קושי הלידה, נקבע שאם ראתה בימי נדות הריהי טמאה בכך. ואולם אם ראתה בימי זיבות — הריהי טהורה, שכן אין זו זיבה הבאה מעצמה, אלא מחמת גורם אחר, הולד.

עוד התבארו בפרק זה עניינים נוספים ורבים, ובכללם דין טומאת בנות כותים שהריהן מטמאות בטומאת הנדה כבר מהיותן בעריסה (ועל שמה של הלכה זו בבנות הכותים נקרא שם הפרק).