הקדמות לתלמוד הבבלי · שבועות · הקדמה למסכת שבועות

מסכת שבועות עוסקת בביאור דיני השבועות לסוגיהן הרבים. מסכת זו כלולה בסדר נזיקין משום הקשר שיש בין כמה מן השבועות (שבועת העדות, שבועת הדיינים ועוד) למעשה בית הדין וסדרי הדין, ולפיכך מקומה הרגיל הוא לאחר מסכת מכות. כהשלמה נוספת למסכת העוסקת בסדרי בתי הדין — מסכת סנהדרין. ואולם יש עניינים במסכת (כגון שבועת ביטוי) המקבילים לדיני הנדרים שבמסכת נדרים, ויש בה דברים הנוגעים לדיני הקרבנות (השייכים למסכת זבחים), ואף מקצת דיני טומאה וטהרה.

עיקרה של השבועה הוא כאשר ארם מבטיח דבר, או כאשר הוא מקיים ומאשר את דבריו, כלשון שבועה, וביחוד כאשר הוא קושר את אמיתות הדבר בשם ה׳ (או באחד מכינוייו המיוחדים).

חמורה היא השבועה, שהרי בעשרת הדברות נאמר ״כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא״¹שמות כ, ז. דכרים ה, יא., ואפילו על הנשבע באמת מדובר²ראה ירושלמי נדרים פ״ג ה״ב. נדרים כב, א. גיטין לה. א., וכל שכן כאשר נשבע אדם לשקר. ואכן, חלק גדול ממסכת זו מוקדש לכפרת עוון שבועת שקר, הן על ידי קרבנות שונים (על השגגה, ובאופן יוצא מן הכלל — פעמים גם על הזדון) והן בעונשי הגוף.

יש סוגים שונים של שבועות, שדיניהם (ועונשיהם וכפרתם) שונים זה מזה, רובם כתובים ומפורשים בתורה, אך יש גם מקצת שבועות שתיקנו חכמים, הנבדלות משבועות התורה בפרטי דיניהן.

סוג אחד של שבועות הוא כאשר נשבע אדם בענין שאינו קשור לממונם ועסקיהם של אחרים אלא לו לבדו. ובזה יש שני סוגים: שבועת ביטוי ושבועת שוא.

שבועת ביטוי³על פי לשון הכתוב ״או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה״ (ויקרא ה, ד). היא שבועה שבה נשבע אדם על מעשה או מחדל, בין כשהיא מתייחסת לעתיד ובין כשהיא מתייחסת לעבר. שבועת הביטוי שלעתיד הריהי כעין נדר שמקבל אדם על עצמו, והיא נדונה כשבועת שקר כאשר אינו מקיים את דברו או כשהוא מיפר אותו. ההבדל הבסיסי בין שבועה לנדר הוא שעל עבירת השבועה יש קרבנות מיוחדים, וכן שהשבועה חלה גם על דברים שאין בהם ממש (ולא על חפצים מוחשיים בלבד, כנדר). שבועת הביטוי לשעבר הריהי כאשר אדם נשבע שעשה או שלא עשה דבר כלשהו, וכשמשקר בכך הריהו מתחייב מיד. ועל שבועת ביטוי של שקר, אם עבר במזיד (והיו עדים והתראה) — חייב מלקות, ואם שגג — מביא קרבן ״עולה ויורד״ (שמביא או כבש, או עוף, או מנחה, בהתאם ליכולתו הכלכלית).

שבועת שוא היא סוג אחר של שבועת שקר, והוא כאשר נשבע אדם שיעשה דבר בלתי אפשרי (אם מצד המציאות, או מפני שמבטל בכך מצוה). או שנשבע לאמת את דבריו השקריים לגבי עובדה שקרית, או כאשר נשבע ללא צורך כלל. על זדונה של שבועת שוא חייבים מלקות. ועל שגגתה פטור.

הסוג השני של השבועות הוא בענייני ממון הנוגעים לאנשים אחרים. ונכללות בו: שבועת העדות, שבועת הפקדון, שבועת הדיינים ושבועת השומרים.

שבועת העדות היא כאשר עדים היודעים דבר שעל פיו יוכל אדם להוציא מחבירו ממון, והשביעם התובע (או הם עצמם נשבעו לפי תביעתו) שהם אינם יודעים לו עדות, וגם כשהגיעו לבית הדין כפרו ואמרו שאינם יודעים בעדות (או שנשבעו על כך בבית הדין), וגרמו על ידי כך הפסד לתובע — הרי הם חייבים משום שבועת העדות. וצריכים להביא על הזדון קרבן עולה ויורד, ופטורים על השגגה (כשסבורים היו שהם דוברים אמת).

שבועת הפקדון היא כאשר חייב אדם לחבירו ממון ממש (ולא קנס, או הבטחת ממון) וכופר בחובו זה, ונשבע כדי לאמת את טענתו השיקרית. ודין זה אינו דווקא בפקדון, אלא בין בממון שבא לידו שלא כדין (כגון בגזל או גניבה), ובין ממון שהגיע לידו כדין (הלוואה ופקדון או מציאה), או שחייב ממון מטעם אחר (כגון שהזיק לו). אם נשבע על כך לשקר ואחר כך חוזר בו מעצמו ורוצה לעשות תשובה, צריך להחזיר לחבירו את הכסף שהוא חייב לו, ולהוסיף לו על סכום החוב עוד חמישית, ולהביא קרבן אשם. ודין זה הוא רק אם נשבע לשקר במזיד. אבל אם סבור היה שהוא דובר אמת — פטור.

שבועת הדיינים היא מבחינת הדין כעין שבועת הפקדון, שאף היא שבועה של כפירת ממון. אבל נתייחדה ונתפרשה לעצמה משום שהיא מפורשת בפני עצמה בתורה, ומשום שבית הדין הוא המשביע את הנתבע. כאשר נתבע אדם לשלם (חוב או פקדון) ואין לתובע שני עדים, אלא עד אחד בלבד. או שמודה רק במקצת הטענה — הרי בית הדין משביעים אותו בנקיטת חפץ, ונשבע ונפטר. ואם שיקר וחזר בו — הריהו מביא קרבן כעל שבועת הפקדון.

שבועת השומרים אף היא כפירה בטענת ממון, כאשר אחד מן השומרים (שומר חינם, שומר שכר, שכיר או שואל) אינו מחזיר את הדבר שנמסר לרשותו. שאז מפורש בתורה שעליו להישבע כדי לאמת את דבריו וייפטר. פרטי דיני השומרים ושאר שבועות שנזקקים להישבע מבוארים במסכת בבא מציעא, וכאן הובאו כדי להשלים את דיני שבועת הפקדון.

נוסף לשבועות אלה, שעיקרן ודיניהן מפורשים בתורה, יש ענייני שבועה שתיקנו חכמים. שבמשנה מפורש שתיקנו שבמקרים מסויימים לא הנתבע הוא הנשבע ונפטר, אלא התובע הוא הנשבע ונוטל, אם משום שמסתברים דברי התובע (״רגליים לדבר״) או שיש לחשוש שמא שטרו של התובע אינו ראיה מספקת. ועוד תיקנו שבמקרים שבהם יש ״רגליים לדבר״, משביעים את הנטען, גם כאשר אין לתובע טענה מבוררת.

בזמן הגמרא תיקנו שבועה נוספת — שבועת היסת, שמחייבים אדם להישבע גם כאשר הוא כופר בכל הטענה שטוענים כנגדו. ושבועה זו שהיא תקנת חכמים מאוחרת יחסית הקילו בה בכמה דברים מבשבועת התורה.

פרטי דיני השבועות, הן בהגדרה מה היא כל שבועה, הן בקביעה של המקרים בהם חלים חיובי השבועות השונות ומתי מתחייב אדם עונש או כפרה על השבועות השונות, אלה הם עיקרה של המסכת. ועם אלה נתבארו גם עניינים אחרים הנוגעים לדיני השבועות — גלגול שבועה, היפוך השבועה. ושמיטת השבועה.

בגלל דמיון צורני לדין שבועת הביטוי (״שתים שהן ארבע״) הובאו בתחילת מסכת זו דינים אחרים, ומהם דין טומאת מקדש וקדשיו — מה היא הכפרה למי שנכנס למקדש בטומאה, או שנגע כטומאה בקדשי המקדש. דין טומאת מקדש וקדשיו נכתב בתורה עם דיני השבועות, והוא דומה להן בצד עיקרי אחד — שקרבן הכפרה של היחיד החוטא בכך הריהו גם כן קרבן עולה ויורד. ומאחר שאין לדינים אלה מקום מתאים לפירושם (אף שבעיקרם הם שייכים לסדר קדשים או טהרות) נתבארו אף הם במסכת זו לפרטיהם. עניינים אלה נידונו בראשה של המסכת, על מנת להתחיל ולסיים ענין זה הבא בדרך אגב, כדי לדון בהרחבה בעיקרה של המסכת בדיני שבועות. בשני פרקיה הראשונים של המסכת מבואר מתי מתחייב אדם בקרבן משום טומאת מקדש וקדשיו, מה הוא הקרוי שגגה לענין חטא זה, כמו גם הגדרה פרטית של הטומאה ושל מקום המקדש, וכן — כיצד מתכפר הציבור על טומאת המקדש.

במסכת שבועות שמונה פרקים, ורובם עוסקים כל אחד בנושא מוגדר לעצמו, אף כי, כדרך הגמרא, מקצת נושאים עוברים מפרק לפרק וכן נדונים גם דברים אחרים בדרך אגב.

פרק ראשון ״שבועות שתים״ — עוסק בעיקר בקרבנות שמביאים על טומאת מקדש וקדשיו בשגגה ובמזיד, וכן בדרכי כפרת שאר חטאי כלל ישראל.

פרק שני ״ידיעות הטומאה״ — מבאר מה נחשב כידיעה לענין טומאת מקדש וקדשיו, מה הם תחומי המקדש לענין זה, ודין הנטמא במקדש עצמו.

פרק שלישי ״שבועות שתים בתרא״ — דן בפרטי דיני שבועת ביטוי ושבועת שוא.

פרק רביעי ״שבועת העדות״ — עוסק בדיני שבועת העדות, כיצד היא חלה ומה כפרתה.

פרק חמישי ״שבועת הפקדון״ — מפרט את דיני שבועת הפקדון, חיובה וכפרתה.

פרק ששי ״שבועת הדיינים״ — עוסק בעיקר בדיני שבועת המודה במקצת, שהדיינים משביעים את הנתבע.

פרק שביעי ״כל הנשבעין״ — עוסק בדיני שבועות שתיקנו חכמי המשנה. ובהן שבועות הנשבעים ונוטלים, ושאר חיובי השבועות, ובהם היפוך שבועה וגלגול שבועה.

פרק שמיני ״ארבעה שומרים״ — מסביר מתי וכיצד נשבעים השומרים לסוגיהם על אובדן הפקדון שבידם.

אין דברי אגדה מרובים במסכת זו, ורובם עוסקים בהסבר חומרת השבועה, הפגמים והעונשים הבאים מתוך שבועת שקר, ובגנותם של שקרים מכל סוג.