הקדמות לתלמוד הבבלי · זבחים · סיכום לפרק י"ד

בהגדרת הקדשים שאין חייבים על הקרבתם בחוץ, נקבע כי כל שאינו עומד להיקרב בעזרה (״שאינו ראוי לפתח אוהל מועד״), אין חייבים על הקרבתו בחוץ, לא כרת (אם נעשה הדבר במזיד) ולא חטאת (אם נעשה בשוגג). בכלל זה קדשים שמצוותם להיעשות בחוץ (פרת חטאת ושעיר המשתלח), וכן קרבנות שפסולים מתחילתם להקרבה. כן נאמר כי קדשים שנפסלו לאחר שכבר הוקדשו לקרבן, והיו איפוא ראויים בשלב מסויים להיקרב, כיון שעתה אין הם ראויים להיות קרבן לפני משכן ה׳ — אין חייבים על הקרבתם בחוץ. מצד אחר, גם קרבנות פסולים, אם היה פסולם בתוך כדי תהליך הקרבה, ודינם שאם עלו על המזבח לא ירדו — חייבים על הקרבתם בחוץ.

בכלל אלו שאינם ראויים לבוא פתח אהל מועד, ואין חייבים על הקרבתם בחוץ — קדשים כשרים שרק עתה אינם ראויים ליקרב, אבל יהיו ראוים לכך לאחר זמן (״מחוסרי זמן״). אכן שני סוגים יש של ״מחוסר זמן״: זה הנוגע לגוף הקרבן (שטרם הגיע זמנו הראוי להיות קרב), שעליו פטורים בכל אופן. וזה הנוגע לבעליו (שטרם הגיע זמנו הראוי להקריב (כגון מצורע בתוך ספירתו). במקרה זה, אמנם ייפטר על אותם הקרבנות שביחס אליהם הריהו מוגדר כ״מחוסר זמן״ (החטאת והאשם), שאינו רשאי להקריב כלל קרבן כזה. ואולם יתחייב על הקרבנות שבעיקרם הריהם באים גם כנדבה (העולה והשלמים), וראויים הם איפוא להיות מוקרבים בכל זמן.

ועוד בהגדרת איסור ההקרבה בחוץ נקבע שאין חייבים אלא על חלקי הקדשים הראויים להעלאה על המזבח, ואולם הקדשים העומדים לאכילה (אם של אכילת כהנים ואם של אכילת הבעלים הישראליים) ואינם עומדים להקרבה — אין חייבים על הקרבתם בחוץ. ועוד נקבע שאין חייבים משום עבודה בחוץ אלא בעבודות שהינן גמר עבודה (ובדומה להעלאה על המזבח), ואילו עבודות הקודש (דוגמת היוצק שמן על המנחה) שאינן גמר עבודה — אין חייבים עליהם אם נעשו בחוץ.

בחלקו השני של הפרק נידונו בהרחבה דינם של המקומות שהיו מקריבים בהם קרבנות מחוץ למשכן ולמקדש (״במות״). ונסקרו התקופות השונות: התקופה שלפני הקמת המשכן במדבר סיני (בזמן שהיו הבמות מותרות), זמן המשכן שבמדבר סיני, הזמן בו היה המשכן בגלגל לאחר הכניסה לארץ ישראל, עד שעבר המשכן ל״מנוחה״ בשילה. תקופת משכן שילה, שאז נאסרו הבמות, עד שחרב, ותקופת משכן נוב וגבעון שבו הותרו הבמות, ועד לבנין בית המקדש בירושלים.

בכללו של דבר, שני עקרונות יש בענין זה: האחד — כל מקום שבו היה ארון ה׳ מצוי במשכן או במקדש — מקום שכינה הוא, ונאסר להקריב מחוצה לו. וכל תקופה בה לא היה הארון מצוי במשכן — הותרו הבמות. העקרון השני נוגע לזמן היתר הבמות, שאף שהותרו הבמות בכל מקום, עדיין קיימת הבחנה בין במה הגדולה — שם היה אהל מועד, ושם נמשכה העבודה לפי כללי העבודה הנהוגים במשכן (ובכללם דין הכהונה וכל מה שמסתעף ממנו), לבין במת היחיד — שם מקריבים היחידים בעצמם נדר ונדבה על גבי מזבח, בלא כל התנאים הנצרכים במשכן. ומכל מקום לעיקר דיני הקרבן עצמו — שיש לו זמן מסויים להקרבה, ואסור להותיר מעבר לכך, וכן לענין איסור העבודה ואכילת הקדשים בטומאה — שווה דינה של הבמה הקטנה לזו של הגדולה.

כן נדונה בארוכה השאלה אלו קרבנות קרבים בבמה הקטנה ואלו קרבים בגדולה, ואלו אינם קרבים לא כאן ולא כאן. ומוסכם על הכל שבבמת היחיד אין מקריבים אלא היחידים נדריהם ונדבותיהם, ובבמת הציבור הוקרבו נדבות היחידים וחובות הציבור שקבוע להם זמן. ובשאר קרבנות נחלקו הדעות.

אף שמוסכם כי בזמן הזה חל איסור הקרבה מחוץ למקדש, מכל מקום נאמר כי אין איסור זה חל אלא על ישראל, שניתן להם אהל מועד והמקדש, אבל לגבי הגויים לא חל דין זה, והם מותרים להקריב עולות לה׳ בכל מקום. ואולם נאסר על ישראל לסייע בידם או להקריב עבורם. ומכל מקום מותר להורות להם בדבר, כפי שמתואר מעשה מעין זה בתלמוד.

בחלק זה של הפרק נידונו היבטים נוספים הנוגעים לתקופות השונות של מקומות המשכן, והועלו בו גם דברים שבאגדה הנוגעים למקום המשכן והמקדש, והשראת השכינה בישראל. ובו נחתמת מסכת זבחים.