הקדמות לתלמוד הבבלי · מנחות · הקדמה למסכת מנחות

מסכת מנחות היא מסכת־אחות למסכת זבחים. כמו מסכת זבחים אף היא עוסקת בעיקרה בדיני הקרבנות, ואולם בעוד שבמסכת זבחים עוסקים בזבחים — קרבנות מן החי (בהמות ועופות), עיקרה של מסכת מנחות הוא בקרבנות שמן הצומח, במנחות מן הדגן (חטה או שעורה) ובנסכי יין ושמן.

בדומה לקרבנות מן החי, גם במנחות יש סוגים שונים: יש מנחות נדבה, ומנחות הבאות חובה, וכן מנחות הבאות על חטא, וכיוצא בזה יש מנחות יחיד ויש מנחות ציבור. וכן כמו בזבחים כך במנחות יש חלקים העולים למזבח וחלקים הנאכלים לכהנים (עם זאת, לא כל קרבן מן הזבח יש לו מקבילה מן המנחה, וכן אין במנחות הבחנה בין קדשים קלים וקדשי קדשים, אלא כל המנחות כולן הן בכלל קדשי קדשים, ואינן נאכלות אלא לזכרי כהונה ובתוך העזרה בלבד)¹אין בכלל זה חלות ולחמי הנזיר, שהם חלק מקרבן שלמים הנאכל על ידי הבעלים בכל ירושלים. ואין בכלל זה מנחותיהם של כהנים, כמנחת חביתין ומנחת חינוך וכן הנסכים המוקטרים כאן ואינם נאכלים..

עיקרה של עבודת המנחה, אף הוא דומה במהותו לזה של הזבח, שלאחר הכנת המנחה נוטל הכהן בקומצו מן המנחה, מקדשו בכלי, מוליכו למזבח ומקטירו על אש המזבח, ומאותה שעה הותרו השיריים לאכילה על ידי הכהנים. בכך דומה עבודת המנחה במהותה ובסדר הדברים לעבודת הזבח, שארבע העבודות העיקריות שבמנחה (קמיצה, מתן בכלי, הולכה והקטרה), מקבילות לארבע עבודות דם הזבח (שחיטה, קבלת הדם בכלי, הולכה וזריקה) שהדם והקומץ שניהם עיקר הכפרה והריצוי של הקרבן, ושניהם מתירים את גוף הקרבן (הבשר או שיירי המנחה) בהקרבה או באכילה. עבודות אלו שבמנחה הן העבודות שמחשבת פסול פוסלת בהן, וכן שאר דברים הפוסלים את הקרבן (כגון עבודה בשמאל, זרות ועוד).

עם זאת, קיימים מספר הבדלים בין הזבחים לבין המנחות, שבזבחים הקרבן ראוי לשחיטה והקרבה כמות שהוא, ואילו במנחה יש צורך ביצירת הקרבן עצמו, קודם עבודת ההקרבה (רוב ההבדלים בעשייית המנחות שייכים לשלבי ההכנה). בזבחים גוף הקרבן אחד הוא, ואילו המנחות מורכבות (בדרך כלל) מכמה מרכיבים - הסולת, השמן והלבונה.

בעיקרו של דבר, שתי המסכתות הראשונות של סדר קדשים, זבחים ומנחות, מהוות מכלול אחד שלם הנוגע לעבודת הקרבנות²המסכת הבאה אחריהן היא חולין, או ״שחיטת חולין״, הנקראת כן להבדילה ממסכת זבחים הנקראת גם ״שחיטת קדשים״., שיש דברים הנידונים במסכת זבחים הנוגעים גם למנחות, וכן חלקה האחרון של מסכת מנחות נראה כבא לסכם ולהשלים עניינים הנוגעים לכלל עבודת הקרבנות, וכך גם מסיימת המשנה האחרונה במסכת: נאמר בעולת הבהמה ״אשה ריח ניחוח״, ובעולת העוף ״אשה ריח ניחוח״, ובמנחה ״אשה ריח ניחוח״, ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים״³קי,א.

את המנחות אפשר למיין לפי מאפיינים רבים: לפי החיוב — האם מדובר במנחת נדבה, במנחת חובה (שיש לה זמן קבוע או לא), או במנחה הבאה על חטא. לפי המקריבים — האם מדובר במנחת צבור או במנחת היחיד. לפי החומר — מנחה מן החיטים או מן השעורים; האם יש בהן שמן ולבונה, אחד מהם, או אף לא אחד מהם. מאפיין אחר הוא דרך ההכנה של המנחה, יש מנחות שהן סולת בלולה בלבד, ויש מנחות העוברות תהליך של בישול אפייה או טיגון. רוב המנחות הן מנחות מצה, אבל יש גם מנחות חמץ. רוב המנחות באות לעצמן אבל יש מנחות הבאות עם הזבח. רוב המנחות טעונות קמיצה, והקומץ מוקרב על גבי המזבח, אבל יש גם מנחות שאינן נקמצות, או שאין הקומץ עולה למזבח.

סך הכל מגיע מנין המנחות לחמש עשרה: אחת עשרה שמביא היחיד, שלוש שמביא הציבור, ומנחת נסכים הבאה עם כל זבח בין של יחיד ובין של ציבור (ראה במדבר טו, א — טז)⁴ודווקא עם עולה ושלמים. אבל לא עם הבכור המעשר והפסח, וכן לא עם חטאת או אשם, חוץ מחטאתו של מצורע ואשמו. שאינם באים על חטא (צ,ב)..

ואלו הן מנחות היחיד: חמש מנחות הנדבה, שהתורה פירטה אותן לפי דרך עשייתן: (ראה ויקרא ב, א— י). א. מנחת הסולת. ב. החלות. ג. הרקיקים. ד. המחבת. ה. המרחשת. ו. מנחת חוטא, שמביא מחוייב בקרבן חטאת ״עולה ויורד״, שאין ידו משגת להביא קרבן מן הבהמה או מן העוף (שם ה, יא—יג). ז. מנחת קנאות של סוטה (במדבר ה, כה). ח. מנחת חינוך שמביא כל כהן בתחילת עבודתו בקודש (ויקרא ו, יג). ט. מנחת חביתין שמביא הכהן הגדול בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים (שם טו). י. חלות תודה, הבאות עם קרבן תודה (שם ז, יב—יד). יא. לחמי נזיר, שמביא עם קרבנות נזירותו (במדבר ו, יד).

מנחות הציבור הן: א. מנחת העומר (שם כג, י—יא). שתי הלחם הבאות בעצרת (שם יז). ג. לחם הפנים שמניחים בכל שבת על השולחן שבהיכל (שם כד, ה—ח). כן דנה מסכת זו בלחמי איל המילואים שהביאו אהרן ובניו כשנתחנכו לכהונה (ויקרא ח, כב ואילך).

במסכת מנחות נתייחד מקום רב לכמה הלכות שאין להן קשר ישיר למסכת, אלא כיון שהובאו הדברים כדרך אגב במשנה האריכו והעמיקו בהם הרבה. עד שניתן לומר כי רוב העניינים (בהלכה ובמקצת גם באגדה) של הלכות ציצית, תפילין ומזוזה מצויים כאן. אמנם בנושאים אלה יש דברים אחדים הפזורים במסכתות שונות אבל רובן ועיקרן של הלכות אלה מצויות במסכת מנחות. וכיון שכך סוגיות מנחות משמשות בסיס ראשוני לכל ההלכות הללו בספרי המפרשים והפוסקים.

יש במסכת מנחות שלושה עשר פרקים, שכדרך הגמרא יש מהם הדנים כנושא מוגדר אחד, ויש מהם העוסקים בכמה ענינים הנמשכים גם מפרק לפרק.

פרק ראשון ״כל המנחות״ — דן במנחות הנפסלות בגלל מחשבות שאינן ראויות (שלא לשמה, חוץ לזמנו, חוץ למקומו), בעבודות שהמחשבה פוסלת בהן, ובפסולים לעבודה.

פרק שני ״הקומץ את המנחה״ — דן במקרים שבהם פוסלת מחשבה בחלק מן הקרבן את חלקיו האחרים.

פרק שלישי ״הקומץ רבה״ — דן בנושאים שונים, תחילתו באופנים בהם אין מחשבה פסולה פוסלת את המנחה, באופנים שונים בהם מנחה יכולה להיפסל, בעיכוב של חלקי המנחה זה את זה, ואגב כך דנים בדברים שונים, בהלכה שהעדר אחד מחלקיהם הריהו מעכב (פוסל) את הכל. ובהרחבה דנה הגמרא בדיני מזוזה ותפילין.

פרק רביעי ״התכלת״ — יש בו רשימות דברים שאף שמן הראוי שיהיו יחד, אין העדרו של חלק אחד פוסל את חברו. ויש בו דיון רחב במצוות ציצית.

פרק חמישי ״כל המנחות באות מצה״ — עוסק בכללי עשיית המנחות ופרטיהן.

פרק ששי ״רבי ישמעאל״ — עוסק בעיקר בדיני העומר, דרכי קצירתו התקנתו והקרבתו, ובהיתר התבואה החדשה (״חדש״) לאחר הבאת העומר, ובמקצת גם בדיני שתי הלחם הבאים בעצרת. ולצורך הענין בהוכחות שזמן הקרבת העומר הוא כדברי חכמים ביום שלאחר חג ראשון של פסח.

פרק שביעי ״אלו מנחות נקמצות״ — ממשיך את הדיון בכללי עשיית המנחות שונות.

פרק שמיני ״התודה היתה באה״ — עוסק בצדדים שונים של קרבן התודה, מצד אחד בכמויות ובסוגים של ״לחמי התודה״ — המנחות השונות הבאות עם קרבן התודה. ומצד שני ביחס ההלכתי שבין הזבח והלחמים, מתי וכיצד פסול באחד מהם פוסל את חברו, וכן בדיני ולד תודה ותמורת תודה.

פרק תשיעי ״כל קרבנות הצבור״ — עוסק בעיקר במקומות המובחרים שמהם מביאים מנחות, שמן ויין למזבח, ובדרכים שבהם נוטלים מכל מקום רק את המובחר ביותר.

פרק עשירי ״שתי מדות״ — דן בנושאים שונים, בכלי המדה ודרכי המדידה, באחריותם של מספקי הזבחים והמנחות, וכן במקצת דיני סמיכת הקרבנות.

פרק אחד עשר ״שתי הלחם״ — עוסק במקצתו בשתי הלחם של חג השבועות, אבל רוב הפרק הוא דיון ממצה בדיני לחם הפנים, מתחילת הכנתו עד לאכילתו על ידי הכהנים.

פרק שנים עשר ״המנחות והנסכים״ — דן בפדיון קדשים מכל הסוגים, ובעיקר בדיני הקדשת המנחות.

פרק שלשה עשר ״הרי עלי עשרון״ — עוסק בעיקר בפירוש המדוייק של לשונות נדרים שאינן ברורות כל צרכן וצריכות הגדרה ברורה יותר כדי לקיים את הנדר למעשה.
מסכת מנחות היא רובה ככולה מסכת הלכתית, שעיקרה פסקי הלכה ומדרשי הלכה, אבל יש בה גם מקצת דברים באגדה, שבדרך כלל נסמכים לאותם נושאים הנדונים בה להלכה.