הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא קמא · סיכום לפרק ט׳

בפרק זה סוכם כי הגוזל דבר מחבירו ועושה בו שינוי, הרי השינוי מקנה לו בעלות על גוף החפץ, והגזלן חייב להחזיר רק את ערכו של הדבר הנגזל בזמן הגזילה. שינוי זה נחשב רק כאשר הוא ״שינוי שאינו חוזר לברייתו״ על ידי מעשה היכול לבטל את השינוי, או כאשר אין השינוי חשוב לגבי שימושו של חפץ. למרות שהיו בדבר חילוקי דעות סוכם כי אין הגזלן מחזיר אלא את הגזילה, ולא את מה שהוציא והרוויח ממנה במשך זמן. גזל חפץ ונעשה בו ״שינוי שאינו ניכר לעין״ המפסיד את ערכו (כגון חמץ שנאסר בפסח, או מטבעות שנפסלו על ידי השלטונות) אם הגזלן מחזירו בעינו הרי הוא נפטר על ידי כך. ואם אינו יכול להחזירו בעינו, משלם לפי ערכו בזמן הגזילה.

נפסק כי אומן העושה או מתקן כלי ומקלקלו או משנה מדעת בעל הבית — הריהו כעין גזלן, וקונה את גוף החפץ לעצמו, וצריך להשיב את ערך הדבר שנטל מן הבעלים.

הגוזל דבר ונשבע עליו לשקר לנגזל — אין לו כפרה עד שיחזיר את החפץ לבעלים עצמם, אפילו היה צריך לטרוח בכך הרבה. אלא שתיקנו שהוא יכול לעשות זאת על ידי שימוש בשליח בית דין או בשליחו של הנגזל. הגזלן צריך להוסיף חומש על מה שגזל ולתת את התוספת לנגזל, ואולם אין החומש מעכב את הכפרה כמו הקרן. חיוב החומש תלוי בשבועה, ואם חזר ונשבע לשקר — הריהו חייב להוסיף חומש על כל הסכום. ונאמר כי אינו מתכפר בקרבן האשם עד אחרי השבת הממון לבעלים.

גזל ואינו זוכר ממי גזל ואנשים אחדים תובעים אותו — אינו יוצא ידי דין שמים עד שיתן לכל אחד מן התובעים. הגוזל את הגר ומת הגר — צריך לתת קרן וחומש לכהנים המשמשים באותו משמר שבו הוא מחזיר את הכסף, ורק אחר כך יכול להביא את אשמו לכפרה. לכתחילה נותן את הכסף ואת קרבן האשם לכהנים שבאותו משמר, ואם הקדים ונתן כסף למשמר אחד ואשם למשמר הבא אחריו — יצא. אבל אם שינה את הסדר, אין לו כפרה עד שיחזור ויעשה כראוי.