הקדמות לתלמוד הבבלי · גיטין · הקדמה למסכת גיטין

מסכת גיטין היא, לפי הסדר המקובל¹היו בשעתו גם אופנים אחרים של סדר המסכתות, כגון אצל המאירי המסדר את מסכת גיטין לאחר מסכת כתובות., המסכת שלפני האחרונה בסדר נשים.

מסכת זו עוסקת בעיקרה בנושא אחד, באופן שבו נעשים הגירושין. ואילו הסיבות המתירות, מצדיקות ואפילו מחייבות גירושין מבוארות בעיקרן במסכתות אחרות²בעיקר במסכת כתובות, אך גם במסכת סוטה, ובמסכתות אחרות בסדר נשים..

ענין הגירושין יש בו צד ייחוד משום שהוא דרך לבטל על ידי מעשה את קשר הנשואין היוצר איסור ערוה חמור ביותר (איסור אשת איש). כשם שאיסור אשת איש מיוחד משאר איסורי עריות בכך שאינו נובע מתוך קשר של קרבת דם אלא נוצר על ידי מעשה (קדושין ונישואין), יש גם דרך להתירו ולבטלו על ידי מעשה הגירושין³לדיוקו של דבר אין הגירושין מבטלים לחלוטין את קשר הנישואין, שכן יש מספר איסורי ערוה הנוצרים על ידי הנישואין שאינם מתבטלים על ידי הגירושין, שהרי מי שנשא אשה אסור לעולם באמה ובבתה (גם אם אינה בתו שלו), וכל עוד היא חיה אסור באחותה. וכן האשה נשארת אסורה לקרוביו. אולם האיסור העיקרי, על האשה עצמה, החל עם הנישואין בטל על ידי הגירושין.. ועקרון חשוב בדינים אלה הוא היחס הקרוב בין גופי ההלכה בקדושין ובגירושין⁴שנלמד מהיקש הכתובים ״ויצאה .. והיתה״ (וכמבואר בגיטין פב, ב ובמקבילות הרבות לכך).. משום חומרת הדברים הקדישו חכמים מסכת שלמה לבאר את פרטי דיני מעשה הגירושין, ולדקדק הרבה בדברים.

דין הגירושין נכתב במפורש בתורה (דברים כד, א-ד), אלא שנכתב בתכלית הקיצור, וחכמינו למדו את עיקרי ההלכה המרובים שיש בכך הן מדרשת הכתובים המדקדקת בכל מלה, ואף בכל אות, בפסוקים אלה, והן על פי מסורת התורה שבעל פה, שבאה עם דברי התורה הכתובים ומבארת את פרטי הדברים.

עיקרו של מעשה הגירושין, כמפורש בתורה ומבואר על ידי חכמים, הוא שהאיש נותן לאשה שטר (הוא ״ספר כריתות״ בלשון תורה, הוא ״גט״ שבלשון חכמים), שבו הוא פוטר ומשחרר אותה מקשר הנישואין עמו. שכשם שהאיש הוא המקדש ונושא את האשה, אף הגירושין במקביל נעשים על ידי שנותן לה את ספר הכריתות.

מאחר שנתינת הגט מיד האיש ליד האשה היא היוצרת את הגירושין, הרי שטר הגט עצמו הוא חלק מהותי של מעשה הגירושין. מסירתו של שטר זה היא עצמה יוצרת את השינוי ההלכתי במעמדה של האשה, ואין שטר זה (שלא כרוב שטרות מכר או חוזים אחרים) משמש בעיקרו כהוכחה כתובה למעשה שנעשה. משום כך צריך הגט להכתב בדרך הצהרה (״אני מגרש״) ולא כעדות. ובעיקר צריך שטר זה להעשות ״לשמה״ — מתוך כוונה תחילה עבור האיש והאשה המתגרשים. ואף שהיו בנושא זה עצמו חילוקי דעות בין חכמי המשנה בפרטי הדברים, האם עיקרו בכתיבה, בחתימה או במסירה, מכל מקום בעקרון שוים הכל.

תוכנו של הגט הוא, כאמור, הצהרתו של האיש שהוא פוטר ומשחרר את אשתו מכל קשר עמו. וכמפורש בתורה צריך ניתוק הקשר להיות בדרך של ״כריתות״, ניתוק מוחלט של קשר הנישואין. ואכן, משום כך מתעוררות בעיות רבות (הנידונות במסכת זו) באיזו מדה מותר לבעל לקבוע תנאים בגט, ומה הם התנאים הנחשבים כמבטלים את העקרון של הניתוק הגמור.

אף שהגט הוא ממהות מעשה הגירושין מכל מקום משמש הוא גם כשטר ראיה, הן לדברים הנוגעים בדיני איסורים — ממתי נחשבת האשה כגרושה, המותרת לכל אדם פרט לכהנים, והן לדברים הנוגעים לדיני ממונות — שהאשה נעשית עצמאית לגמרי בעניני ממון, וכל רכוש שהוחזק בידי הבעל חוזר לרשותה. ומשום כך צריך שיהיו בו , כמו בשטרות אחרים, תאריך ועדים.

הצורך שיהיה הגט ״ספר כריתות״ מחייב שיהא זה שטר כתוב ואמין (שלא יהיה פגום באופן שהוא ״מזוייף מתוכו״ עצמו). ומשום כך יש צורך להגדיר בדייקנות גם מה הוא הקרוי כתיבה (לקיים ״וכתב לה״) וגם מה הוא הקרוי לענין זה ״ספר״. ומשום שהגט הוא מסמך בעל חשיבות מרובה מדקדקים הרבה בנוסחו ובכתיבתו. ודברים אלה חשובים הן מצד עצמם — כדי שאכן יהיה הגט ראוי לגרש בו, והן כדי שלא יבואו (הבעל או אחרים) לערער על תקפותו.

החלק השני במעשה הגירושין הוא בכך שהבעל מוסר את הגט לאשתו. בתורה נאמר ״ונתן בידה״, וחכמים למדו, ממדרש המקראות שאפשר שינתן הגט לא רק מידו לידה ממש, אלא בהרחבת המשמעות, ש״בידה״ משמעו — ברשותה, ואף שיכול הגט להנתן על ידי שליח הן שליח שהבעל ממנהו לשלוח גט לאשתו (״שליח הולכה״) והן שליח שהאשה ממנה כדי לקבל את הגט עבורה מיד בעלה (״שליח קבלה״). מסירת הגט על ידי שליח היא גם אמצעי חשוב של תקנת הבריות, משום שעל ידי כך ניתנת אפשרות לשחרר אשה מן הקשר לבעל המצוי במקום רחוק, ולהוציאה מבדידותה ועגינותה. אולם מצד שני עלולים להווצר מכשולים שונים דוקא משום שהגט נמסר על ידי שליח. במקרה זה קיימת האפשרות כי הבעל יבטל את הגט או את השליחות, או שיבוא אחר כך לערער על תקפותו של הגט בטענה שהיה בכך מעשה זיוף. לשם ״תיקון העולם״ ותקנת עגונות קבעו חכמים תקנות שונות (ששליחי הגט לארץ אחרת אומרים ״בפני נכתב״, שאין מבטלים גט בלא להודיע לשליח ועוד) שנעשו חלק ממעשה הגירושין.

ומשום כך גם מצויה במסכת גיטין (בעיקר בפרק הרביעי והחמישי) רשימה ארוכה של גזרות ותקנות שעשו חכמים בכל תחומי החיים (ולא בגיטין בלבד) אשר מטרתן היא ״תיקון העולם״ — מניעת מכשולים ותקלות שדין התורה כשלעצמו אינו מונע אותן, ו״תקנת הבריות״ — לקבוע סדרים לדברים שונים, על מנת למנוע קטטות וסכסוכים בין הבריות.

כמו בשאר מסכתות יש במסכת גיטין דברי אגדה המובאים כהסבר לעניינה של המסכת או בדרך אגב. ויש בה שתי חטיבות גדולות של אגדה שאינן שייכות לענין המסכת והובאו בה אגב הזכרתם של נושאים הקשורים בכך, דברי אגדה על חורבן הבית וארץ ישראל כולה בפרק החמישי, ועניני רפואות וסגולות בפרק השביעי. ובסוף המסכת דברים ביחס לגירושין בכלל. שאף שעל פי מסקנת ההלכה מותר לאדם לגרש את אשתו אף בגלל סיבות בלתי חשובות, מכל מקום ראוי להמנע מגירושין, ובפרט מאשת נעורים.

במסכת גיטין תשעה פרקים, שבדרך כלל עוסקים בנושאים שונים הקשורים במעשה הגירושין. ענינים אלה עוברים מפרק לפרק, אבל בעיקר דן כל פרק בנושאים מיוחדים לעצמו, והם:

פרק ראשון ״המביא גט״ עוסק בשליחת גט ממקום למקום ובהשוואת דיני גטי נשים ושחרור עבדים.

פרק שני ״המביא גט״ (שני) דן בדיני שליחות הגט ובחומרי כתיבתו של הגט.

פרק שלישי ״כל הגט״ עוסק בדיני כתיבת הגט לשמה, וכן בחזקת חיים וקיום של אנשים וחפצים.

פרק רביעי ״השולח״ עוסק בתקנות שונות שתקנו חכמים בגיטין ובנושאים אחרים לשם ״תיקון העולם״.

פרק חמישי ״הניזקין״ עוסק בדינים ובתקנות שתקנו חכמים בגביית כתובה ובתחומים אחרים שנועדו לתקנת הבריות ולמניעת סכסוכים וקטטות בין הבריות.

פרק ששי ״האומר״ עוסק בדרכים השונות של מינוי שליחים למסירת הגט וכתיבתו.

פרק שביעי ״מי שאחזו״ דן בכשירותם של אנשים לתת גט, ובתנאים שונים שאנשים מוסיפים בגט.

פרק שמיני ״הזורק״ דן בדרכים הראויות למסירת הגט לאשה, ובגיטין הנפסלים משום פגמים שיש בניסוחם ובעדיהם, או משום שניתנו לפני הזמן הראוי.

פרק תשיעי ״המגרש״ עוסק בתנאים מגבילים שנוספו לגט, בדרכי חתימת העדים בגט, ובסיבות הראויות לגירושין.