הקדמות לתלמוד הבבלי · נדה · הקדמה לפרק א'

וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. (ויקרא טו, יט)

מן האמור בתורה ״ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה״ למדים אנו שכל אשה שיצא דם ממקורה הריהי טמאה בכך, אף שלא יצא הדם אל מחוץ לגופה, שכך מורה הלשון ״זובה בבשרה״.

אכן אף שראתה האשה דם בשעה זו, ומכאן ואילך הריהי טמאה וודאי, יש מקום לחשש שמא יצא הדם מן המקור קודם לכן, ומעתה נדרשים אנו לברר מהו גבולות מרחב הזמן שחוששים אנו בו שכבר יצא הדם מן המקור ונטמאה בו. האם חוששים לראיית דם מן העת האחרונה שבה בדקה האשה את עצמה, או שמא די בהפסק זמן קצר (״מעת לעת״, עשרים וארבע שעות).

דיון זה מצריך כמה הבחנות. באשר לנשים עצמן: בין הנשים שיש להן וסת קבוע (שרואות דם נדה בזמנים קבועים), לבין אלה שאין להן וסת קבוע. ואף בין הנשים שאין להן וסת קבוע יש לחלק בין אלה הרגילות לראות דם לעתים מזומנות ואולם אין ראיית הדם בזמנים קבועים, לבין אלה שאינן רגילות לראות דם, אם משום גילן הצעיר מדי או הבוגר מדי (זו שעדיין לא ראתה מימיה, או הזקנה שחדלה לראות), אם משום מצבן הגופני (האשה המעוברת או המניקה). ואף בנשים אלה שאינן רגילות לראות נצרכים אנו להגדרות מדוייקות המפרטות אלה מהן נכללות בכלל אלה.

ענין אחר הדורש דיון מיוחד הוא הבחנה בין נשים שבדקו עצמן קודם שראו דם זה ונמצאו נקיות בבדיקתן, לבין אלה שלא בדקו עצמן קודם לכן. וכמו כן בין הנשים החשות בשעה שיוצא דם מהן, לבין אלה שאינן חשות בכך. וכן יש להבחין בין הנסיבות השונות שבהן ראתה דם, אם היה בית הרחם פנוי (ולפיכך אם היתה רואה דם מקודם, היה הדם יוצא לפני כן) או שהיה במקור מוך שמנע את יציאת הדם קודם לכן.

ואף לענין הטהרות שנגעה בהן קודם לראיית הדם, נצרכים אנו לדון אם דין אחד לטהרות של קדשים ולטהרות של חולין, או שנבדלות הן בדינן. ועוד יש לדון במקומן של הטהרות, אם ברשות הרבים הן עומדות או ברשות היחיד, שכן יש הבדל להלכה בין ספק טומאה שברשות הרבים (שהוא טהור) לספק טומאה שברשות היחיד.