הקדמות לתלמוד הבבלי · נדה · הקדמה למסכת נדה

מסכת נדה הינה המסכת היחידה מכלל מסכתות סדר טהרות שבששה סדרי משנה שיש עליה גמרא (בתלמוד הבבלי, ובמקצת גם בתלמוד הירושלמי), בעוד שעל שאר המסכתות הרבות והגדולות שבסדר זה אין לנו גמרא ערוכה כלל. עצם העובדה שאין גמרא לסדר טהרות מובנת, משום שעם חורבן הבית וההתרחקות מן המקדש ומן הקשור לו, נעשו דיני הטהרות יותר ויותר מופשטים ורחוקים, ולפיכך גם נתמעט הצורך לעסוק בהם. אכן סדר קדשים, שעוסק במקדש עצמו, עסקו בו אף לאחר חורבן בית המקדש, אלא שיש מקום להבחין: העיסוק בקדשים, כמו קרבנות, הוא התעסקות בתקווה הגדולה; ואילו סדר טהרות, שבעצם עוסק בדיני הטומאות, אינו ביטוי לתקווה בעצמה, ולפיכך לא עסקו בו.

מסכת נדה יצאה מן הכלל הזה משום שיש באיסור הנדה שני צדדים. הצד האחד קשור לדיני הטהרה: האישה הנדה טמאה ומטמאה, ומגעה מטמא או פוסל את הקדשים ואת הטהרות. ומצד זה הרי היא כשאר הנושאים בסדר טהרות (מצורעים, זבים), שעניינם הוא בדיני הטהרות עצמם. אולם יש גם צד אחר בנדה, והוא שהנדה היא איסור ערווה חמור, שיש עליו עונש כרת. ואף שצד הטהרה שיש בנדה אינו מעשי בזמן הזה, אבל איסור הערווה נשאר במקומו, ומשום כך חובה היתה לעסוק בו ולבררו מכל צד, כדי להורות לכל אדם איך עליו לנהוג הלכה למעשה.

מסכת נדה עוסקת לא רק בדיני הנדה בהגדרתם המצומצמת (הדם היוצא מן האישה במחזור הווסת), אלא גם בשורה של דינים אחרים הקרובים לכך מבחינה חיצונית, אף על פי שלא כולם יש להם, בשלמותם, מערכת הגדרות והלכות זהה. הדבר הקרוב ביותר לנדה הוא דין הזיבה (ויקרא טו,כה-ל). זיבה בנשים אין לה לא קשר רפואי ולא דמיון מראה לזיבה שבגברים. בעוד שהזיבה של הגברים היא מחלה ידועה ומסויימת לעצמה, הזיבה בנשים מוגדרת כיציאת דם מן הרחם שלא בזמני המחזור. זיבה שבנשים חמורה יותר מן הנדה, משום שהיא מחייבת זמן טהרה ממושך יותר (במקרה של ״זבה גדולה״ שראתה דם במשך שלשה ימים — הריהי צריכה לספור שבעה ימים ״נקיים״ מדם) וגם להקריב קרבנות לגמר טהרתה כאשר היא נרפאת.

דם אחר, שיש בו טומאה מסיבה אחרת, הוא דם היולדת. מדין התורה (ויקרא יב, א ח) יש זמן מסויים לאחר הלידה, שהדם היוצא אז מן האשה (ויש הבדל בזמנים בין יולדת זכר ויולדת נקבה) יש בו טומאה חמורה שהיא כטומאת הנדה. ואילו הדם הממשיך לצאת לאחר מכן (בימים שלאחר ימי הטומאה) הריהו בגדר ״דמי טהרה״ שאינם מטמאים. גם היולדת (לאחר טהרתה) חייבת מדין התורה, להביא קרבנות שרק הם מכשירים אותה לנגוע בקדשים או להיכנס אל הקודש.

מלבד דמים אלה, שהם דמים טמאים מן התורה, יש דמים היוצאים מפי הרחם שאין בהם טומאה מן התורה והם: דם בתולים, וגם דם שמקורו בפציעה בצוואר הרחם. מיני הדם הללו טהורים לגמרי, אלא שלא תמיד יודעים אנו להבחין בין ״דם לדם״ (כלשון הכתוב בדברים יז, ח): האם אמנם הוא דם טהור לגמרי, או שהוא דם טמא, או אולי תערובת שלהם.

יסוד הדינים הללו הוא בעצם גזירת הכתוב, שהתורה היא הגוזרת לנו הן אלו הם הדמים הטמאים והן מה הדינים הנוהגים בכל סוג של דם. ואולם מצד שני, התופעות שמדובר בהן בנושאים אלה הן תופעות הקשורות לגופו של אדם, וככל ענייני הגוף הן ניתנות לבירור ובדיקה בכלים שיש לרפואה בכל דור ודור.

משום החומרה שיש בהלכות הללו, שיש בהן אפשרות של עונש כרת, נזהרו חכמים במשך הדורות לא רק מדברים שאיסורם ברור, אלא גם מכל מיני ספקות וחששות. חששות אלה גורמים שאפילו בדיקות או הבחנות הכתובות כפסקי הלכה בתלמוד, לא תמיד הסתמכו עליהם להקל הלכה למעשה במשך הדורות. כיוון שחלק מן ההבחנות קשורות בהבדלים דקים שיש בין צבע לצבע (ולפעמים אפילו בצורה ובריח), ואלה אינם ניתנים לביטוי ברור במלים, הרי לגבי דברים מסויימים חוששים תמיד שמא ״אין אנו בקיאים״, ולכן אנו מחמירים בפסק ההלכה.

עם זאת, יש במסכת כלל אחד קבוע, שבכמה מקומות אמרו חכמים שהוא ״הלכה למשה מסיני״, לגבי אורכו של המחזור. לפי האמור בתורה יש שבעה ימי טומאה של דם נדה היוצא מן הרחם, בין שיצא בפועל דם בכל הימים הללו או רק במקצתם, ולאחריהם יש ימים ״נקיים״, שהם הימים שבין מחזור למחזור. ההלכה הבסיסית כאן היא שהימים הללו הם אחד עשר יום, שמקבילים למחזור קצר ביותר. בתוך אחד עשר הימים הללו אין חוששים שמא תראה האשה דם נדה. אולם אם ראתה אישה דם בתוך הימים הללו, הרי זה במובהק ״דם זיבה״. אף על פי שבפועל יתכן שישתנה המחזור, מכל מקום המספר הזה של אחד עשר יום הוא מפתח לגבי קביעת ההלכה בנדה וזבה.

ההגדרות והקביעות העקרוניות מסתבכות לא פעם בתוך המציאות. מחזורי הווסת הם מורכבים ולא אחידים, לא לגבי כלל הנשים ולעתים גם לא עבור אותה אשה עצמה. יש נשים שהמחזור שלהן יציב וקבוע מכל צד, הן בתאריך שבו מתחיל המחזור והן במשך הזמן שבו מצויה שתיתת הדם. לעומת זאת יש נשים שהמחזור שלהן איננו קבוע, שאינו מתחיל בתאריכים קבועים, ואף לא אורכו של המחזור, הן לגבי הזמן שבו הן רואות דם, והן לגבי הזמן שאינן רואות בו דם. לנושאים אלה יש חשיבות בזמן — שנחוץ לדעת זמן מסויים מראש, מתי האישה נטמאת ומתי היא מוחזקת כטהורה. וכאמור, לדברים אלה אין בטבע חוקיות קבועה לגמרי, והשינויים שבין אישה לאישה וכן באותה אשה עצמה, הם, במידה מסויימת, חלק ניכר מן הדיונים שיש במסכת זו.

נושא הלכתי אחר, שיש לו הרבה מאוד השלכות למעשה, הוא בעיית ה״כתמים״. למעשה, ברוב המקרים שדנים בהם אין דנים בדם כשלעצמו, אלא בדם שנספג בבגד או נמצא על מקום אחר. אמנם במקרים רבים, העובדות הן בענין מקורו של הדם והן בענין הזמן שבו התחיל הדם לצאת — הן ברורות לחלוטין ומאפשרות להגיע למסקנה הלכתית פשוטה. ואולם במציאות יכולים להיות מקרים רבים שבהם נמצא כתם של דם על בגד, ולפעמים גם על הגוף, שזמן הופעתו ומקורו אינם ברורים כלל. כך שאין ידוע אם אמנם דם זה בא מן האשה או מבחוץ (כגון דמם של בעלי חיים), ואין ידוע אם היה זה דם נדה או דם פצע, בין שהוא פצע בצוואר הרחם או פצע באבר אחר.

מסכת נדה דנה בכל סוגי הדמים הללו, במידה רבה בבירור הצד השייך והנוגע לזמן הזה, שהוא איסור של מגע מיני ועניינים אחרים של קירבה בכל אחת מהתופעות הללו, אבל תוך כדי כך יש גם עיסוק בצדדים האחרים, שאינם מעשיים בזמן הזה, שהם ענייני הטהרה השייכים לאותם דברים.

לכל ההלכות שבמסכת נדה יש להוסיף הלכה אחת, שבמובן מסויים משנה, ואף כמעט מבטלת, חלק גדול מן ההלכות הבסיסיות של המסכת. הלכה זו מתוארת בגמרא בתור ״בנות ישראל קיבלו על עצמן״, ולפי זה יש כאן חומרה שנהגו נשי ישראל, והחכמים, בעיקרו של דבר, קיבלו אותה הלכה למעשה¹בתלמוד נזכרו גם דינים מסויימים אחרים, מהם דינים כלליים, מהם דינים של נשים, שקיבלו על עצמן תקנות או הנהגות מסויימות, כגון שנשים אינן עושות מלאכה גמורה בראש חודש, ועוד רבות, שברבים מן המנהגים הללו חכמי ישראל הסכימו שהוא מנהג טוב, ולמעשה קבעו אותו בתוך ההלכה המקובלת.. קבלה זו הייתה שכל אישה הרואה דם, ולו גם בכמות זעירה, רואה את עצמה מאז כטמאה בטומאת נדה. במקרים רבים אין באמת בסיס עובדתי לחשש הזה, אבל הוא מפשט, במידה רבה, את ההלכות. לפרטים ודיונים רבים שנמצאים במסכת, בפועל אין יותר משמעות בגלל התקנה הזאת.

במסכת זו יש גם דיונים נרחבים בעניני הלידה. הדינים ביחס ללידה רגילה מפורשים בתורה בפשטות. אולם יש כמה שאלות כגון בלידה של ״יוצא דופן״ (ניתוח קיסרי), או ב״יולדת רוח״ (בעקבות הריון מדומה), וכן כאשר הולד הוא פגום במדה רבה, עד שאין לו דמות אדם כלל. וכיוצא בזה בהפלה בשלבים שונים של ההריון — מתי נחשבת היא כלידה ממש. לבירור שאלות אלה יש חשיבות הן לגבי קביעה שדם מסויים הוא דם לידה, והן לדינים השייכים לטהרת היולדת.

דיון נרחב אחר במסכת נדה הוא בשלבים השונים של ההתבגרות. מה הם הסימנים החיצוניים שבהם ילדה נחשבת לנערה ולאחר מכן לבוגרת. וכן יש דיון מסויים בתהליכי ההתבגרות של ילד. להגדרות הללו יש חשיבות הן לגבי חיוב המתבגרים במצוות (וכן לגבי דיני עונשים), וגם במדה מסויימת לגבי דיני נדה.

מסכת נדה נחשבת לאחת המסכתות הקשות בתלמוד, ויש לכך כמה סיבות: הסיבה האחת היא במה שחלק ניכר מענייניה קשור, ופעמים עוסק רק, בדיני טומאה וטהרה. דיני טומאה וטהרה נחשבו עוד מימי קדם מההלכות המסובכות בתורה, ובמידה רבה משום שלא כהלכות אחרות, אי אפשר להבין על נקלה את המבנים ההגיוניים שמצויים בבסיס ההלכות. לפיכך יש בפועל הלכות מרובות, שלכל אחת מהן יש כעין היגיון או הסבר פנימי לעצמו (הרמב״ם בהקדמתו לסדר זה כותב שגם אם אדם לומד אותו פעמים הרבה, עדיין לא יֵדע אותו על בוריו). הצד האחר שיוצר הכבדה מסויימת בהבנת הדברים הוא, שהתלמוד משתמש בכל המסכת בלשון נקייה, שבמידה מסויימת היא לשון של רמזים, סמלים ודימויים. לפיכך, כאשר באים לדון בגופי דברים ולהבינם, הן בעניינם והן הלכה למעשה, פעמים שאיננו יודעים להגדיר בשלמות הראויה מה כוונתם של המלים והמושגים.

אף על פי שמסכת נדה היא, ברוב רובה, מסכת הלכתית שרובה בירור הלכות, הן במשא ומתן והן בסיכומים למעשה, יש בה בכל זאת כמות מסויימת של דברי אגדה. ברוב המקרים דברי האגדה הללו הם ממש מעניינה של המסכת, בין כשהם באים לביאור דברים ותופעות ובין כשהם באים לתת הנחיות מוסריות ורוחניות להתנהגות.

במסכת נדה יש עשרה פרקים, מהם עוסקים בנושא מוגדר אחד ומהם דנים בנושאים שונים, או כאלה העוברים מפרק לפרק.

הפרק הראשון ״כל הנשים״ עוסק בקביעת הזמן שבו הנדה נחשבת מן הספק כמטמאה מזמן מסויים והלאה. וכן באותן נשים הנחשבות כטהורות (לשעתן או תמיד) מפני שאינן רואות דם.

הפרק השני ״כל היד״ דן בדרכי הבדיקה לנדה, וגם בצבעי הדם — האסורים ושאינם אסורים.

הפרק השלישי ״המפלת״ עוסק באשה המפלת, מה נחשב לולד ומה אינו אלא גוש של בשר.

הפרק הרביעי ״בנות כותים״ עוסק בשני נושאים. האחד בשאלה כיצד דנים דיני נדה בכותית, בבת צדוקים ובגויה. החלק השני באשה המקשה ללדת שזיבת דמה נמשכת זמן ניכר ומתערבת בימי נדה וזיבה.

הפרק החמישי ״יוצא דופן״ ממשיך את הפרק הקודם, אבל בעיקרו הוא מגדיר את זמני ההתפתחות וההתבגרות בבן ובבת.

פרק ששי ״בא סימן״ ממשיך את הפרק הקודם, אבל ברובו הוא קובץ הלכות בנושאים שונים שהובאו כאן משום שהם מנוסחים בצורה דומה.

פרק שביעי ״דם הנדה״ עוסק בטומאות שיש בהן הבחנה בין לח ליבש, וכן בדיני טומאה הנוגעים לכותים.

פרק שמיני ״הרואה כתם״ דן בכתמי דם המצויים על בשרה או בגדה של אשה, מה הם הכתמים שהם חשש טומאה ברור ובמה אפשר להקל.

פרק תשיעי ״האשה שהיא עושה״ עוסק בחלקו בבירור ביחס לדם שלא ברור מהיכן הוא ומה טיבו, מתי מניחים שבא מאשה מסויימת ומתי תולים במקורות אחרים של דם. וכן בדרכי הבדיקה להבחין בין דם לכתם שאינו דם. בפרק יש גם דיון בקביעת זמני הוסת, אם לפי תאריכים מסויימים או לפי תופעות גופניות.

פרק עשירי ״תינוקת״ עוסק בנושאים אחדים, בדם בתולים, בבדיקה לטומאה (בנדה וגם בטומאות אחרות) שיש ספק בשלמות הבדיקה. כמו כן בדם טוהר ודיניו ובמי שמתו בתוך טומאתם. וכן באשה המשמשת עם בעלה לפני הזמן של טהרתה הגמורה.