הקדמות לתלמוד הבבלי · נדה · סיכום לפרק א'

מדין תורה נטמאת האשה בטומאת הנדה משיצא הדם מן המקור, ואף שלא יצא הדם אל מחוץ לגופה והריהו עדיין בתוכה. אכן באשר לחשש שמא יצא הדם מן המקור קודם לראייתה, ובעניינן של הטהרות שנגעה בהן קודם לראייתה, דנו חכמים, ובהתייחס לאופנים השונים.

כל אשה שיש לה וסת קבוע — אינה מטמאה למפרע, אלא מכאן והלאה בלבד (״דיה שעתה״). ואולם באשה שאין לה וסת קבוע, נחלקו חכמים. ויש שאמרו שאין היא מטמאה אלא את הטהרות שנגעה בהן משעת ראייה והלאה, ולא את אלה שנגעה בהן קודם לכן. וטעמים שונים ניתנו בדבר: אם משום שמעמידים אשה זו על חזקת טהרתה, אם משום שאשה מרגישה בעצמה כשיוצא ממנה דם, וזו לא הרגישה, והרי זה מורה שלא ראתה קודם לכן (ולכן, אשה שאינה מרגישה בעצמה, כגון השוטה, הריהי מטמאה טהרות למפרע). ועוד: שאם היה הדם מקודם, היה יוצא לפני כן. ועוד: שאין להחמיר בכך, כדי שלא ינקוף לבו של בעלה, ויפרוש ממנה, ונמצא שממעטים אנו בפריה ורביה.

ויש שאמרו שהריהי מטמאה את הטהרות שנגעה בהן מבדיקה (״פקידה״) אחרונה שעשתה, ואפילו עברו מאז כמה וכמה יממות. ואחרים אמרו כי הריהי מטמאה למפרע מעת לעת ולא יותר, אם לא בדקה בינתים. ואם בדקה בינתים — הריהי מטמאה רק משעת הבדיקה. וכן הלכה.

לא נחלקו חכמים אלא לענין טהרות של קדשים, ואולם הכל מודים כי לענין טהרות של חולין, הריהי מטמאה רק מכאן והלאה. שאין טומאה זו אלא חומרה שהחמירו חכמים, ומשום עשיית סייג לקדשים. אכן אף שטומאה זו הריהי טומאה מן הספק, מכל מקום אין מבחינים בה בין זו הרואה ברשות הרבים לבין זו הרואה ברשות היחיד. ועוד נקבע בטומאה זו שלא נחלקו בה חכמים אלא ברואה דם, ואולם הרואה כתם — הכל מודים שהריהי מטמאה למפרע.

ויש נשים שמטמאות מכאן ולהבא בלבד, אף שראו שלא בשעת וסתן, והן אלה שאינן רגילות לראות דם. ונמנו ארבע נשים לענין זה: בתולת דמים — זו שלא ראתה מימיה דם, אף שהיא גדולה והגיע זמנה לראות (ובכלל זו אף מי שהיתה נשואה וראתה כבר דמי בתולים). והמעוברת — זו שניכר שהיא מעוברת, מסוף שלושה חדשים להריונה. והמניקה — כל המניקה את תינוקה, עד הזמן שראוי הוא להיגמל מיניקה, בתום עשרים וארבעה חודשים ללידתו. והזקנה — כל שבסמוך לזקנתה עברו עליה שלוש עונות (עונה בינונית: שלושים יום), ולא ראתה דם.