הקדמות לתלמוד הבבלי · מנחות · סיכום לפרק ו'

בפרק זה התבררו דיני קצירת העומר ודרכי הבאתו לפרטיהם הרבים. לגבי שיעור השעורים מהן היה בא העומר נחלקו חכמים אם הריהו בא תמיד משלש סאים (=איפה אחת) שלאחר טחינה וניפוי היה נותר מהם עשרון סולת, או שמא הדברים אמורים דווקא בשבת, ואולם ביום חול הריהו מובא מחמש סאים, שכך משובח הדבר יותר. וכן נחלקו חכמים בדרך קצירת העומר בשבת. שיש האומרים שדרך קצירת העומר שווה בשבת וביום חול, ואחרים סבורים כי בשבת היה העומר נקצר באופן שאין בו פרסום יתר (אדם יחיד, מגל יחיד, קופה אחת), בעוד שבחול הריהו נקצר בפרסום רב. ולמסקנה אמרו שאף בשבת נקצר העומר בפרסום רב כדרך שנקצר בחול.

ובענין ויכוח חכמים עם הבייתוסים, הובאו בפרקנו דרשות הכתובים המוכיחות כדברי חכמים כי העומר בא למחרת יום טוב ראשון של פסח, ולאו דווקא ביום שלמחרת השבת. וכדי להוציא מלבן של בייתוסים, נקבע כי העומר ייקצר ברוב עם ובטקס רב רושם, בו כל הנוכחים חוזרים ואומרים בקול כי כך היא קצירת העומר, וכמסורת חכמים.

באשר לדרך ספירת העומר נחלקו חכמים, והתקבלה דעת האומר כי מצוה זו יש בה הן ספירת ימים והן ספירת שבועות. וכדרך שקצירת העומר נעשית בלילה (אף שהבאתו נעשית ביום), אף ספירת העומר נעשית בלילה. אכן אם לא ספר בלילה, יש מקום לדון כיצד נוהגים: האם סופר למחרת היום, או שמא הפסיד ספירת אותו יום. וכן נחלקו בשאלה אם לא ספר למחרת היום — האם הוא סופר בהמשך הימים.

בביאור האמור בעומר כי הוא ״אביב קלוי באש גרש כרמל״ אמרו חכמים כי הכוונה לראשית קציר השעורים (״אביב״), והריהו מהובהב באש (״קלוי באש״) בעזרה, לאחר שנחבט באופן שלא יתמעך, וניתן בכלי קליה מתאים המנוקב ככברה, בכדי שתשלוט בו האש. לאחר מכן טוחנים את גרעיני השעורה בריחיים טחינה גסה, כגרוסות (״גרש״), לאחר ששטחום בעזרה והרוח נשבה בהם. וצריכים גרעינים אלה להיות רכים ונמללים ביד, כשהגרעין מבושל כל צרכו (״כרמל״).

בתורה מפורש שאסורה קצירת ואכילת התבואה החדשה (ודווקא חמשה מיני דגן) לפני הבאת העומר. אמנם כאשר קיים חשש להפסד היבול אם לא ייקצר קודם, היו קוצרים אותו (אבל לא אוכלים) עוד לפני העומר. מן התורה כל תבואה שהשרישה לפני העומר — מותרת עם הבאתו ביום טז׳ בניסן. לאחר שנחרב המקדש והעומר אינו קרב, תיקנו חכמים שלאחר החורבן יהא החדש מותר רק למחרת, ביום יז׳ בניסן. כי אף שמשקרב העומר במקדש הותר החדש באכילה מיד, הרי במקומות הרחוקים שאינם יודעים שעת הקרבתו הריהם מותרים מחצות היום והלאה. ובאשר לאיסור חדש בחוץ לארץ נחלקו אם איסור זה נוהג מן התורה, או מדברי חכמים. אף באשר לזמן בו מותרת התבואה החדשה באכילה, נחלקו חכמים: יש שאמרו כי מן התורה הריהי מותרת משהאיר יום ט״ז בניסן, ברם מצוה להמתין באכילתה עד הנפת העומר (ולכך, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים והעומר — מותר החדש מבוקרו של יום). ויש הסבורים כי כל היום אסור, עד ליל י״ז בניסן. וכן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנפת העומר כולו אסור עדיין באכילת החדש.

אגב נושא מרכזי זה של העומר התבררו גם הלכות הקשורות לקצירת תבואה וחיוב מצוות הבאות בעקבותיה, כחיוב תרומות ומעשרות.