הקדמות לתלמוד הבבלי · בכורות · סיכום לפרק ח'

הגדרת בכור לענין פדיון הבן היא: הזכר הנולד ראשון לאמו הישראלית בלידה רגילה (״פטר רחם״). משום כך, הבא אחר הנפלים אינו נחשב בכור משום שאינו פטר רחם, ואולם אם לא הגיע הנפל לכלל התרקמות של עובר — הבא אחריו בכור לכהן. וכן יוצא דופן (שנולד בניתוח) שאינו פטר רחם — אינו בכור לכהן, אך גם לא הבא אחריו, מפני שאינו הראשון לאמו. וממה שנאמר ״פטר רחם בישראל״ למדנו עוד כי דוקא מי שפטר (פתח ראשונה) את רחם אמו בישראל הריהו קדוש בבכורה, אבל מי שילדה כבר בהיותה גויה, ולאחר שנתגיירה ילדה בן זכר — אינו נחשב בכור. לעומת זאת, מי שנתעברה בהיותה גויה, ולאחר שנתגיירה ילדה בן בכור — הרי זה קדוש בבכורה.

אף שהגדרת בכור תלויה ב״פטר רחם״, מכל מקום, כל השייך לשבט לוי, כהן או לוי — נפטר מן הבכורה. ומכל מקום, גם בת כהן או בת לוי שנישאה לישראל — בנה פטור מן הבכורה, מפני שעל כל פנים תלה הכתוב את הבכורה ב״פטר רחם״.

מצות פדיון הבן חלה רק על בכור שהוא בן חודש, והגדרת חודש לענין זה היא שלושים יום, והפודה את בנו קודם לכן, ומת הבן קודם לכן — צריך הכהן להחזיר לאב את דמי הפדיון (ודינו של יום השלושים עצמו — כבתוך שלושים). נתן האב חמישה שקלים לכהן בתוך הזמן, על מנת שייפדה בנו בזמנו — הרי זה פדוי לאחר שלושים יום. ומכל מקום, סתם אנשים אינם פודים את בניהם בתוך שלושים יום, ולכן אם מת האב בתוך שלושים — הבן חייב לפדות את עצמו, לעומת זאת, דרכם של אנשים שפודים את בניהם בהגיע הזמן, ולכן, אם מת האב לאחר שלושים יום — הבן בחזקת פדוי.

מצות הפדיון מוטלת בעיקרה על האב, ואם לא פדה האב את בנו — חייב הבן לפדות את עצמו. ומכל מקום, מי שלא פדאו אביו ונולד לו בן בכור — חייב קודם לפדות עצמו תחילה, מפני שמצוה המוטלת על גופו של אדם קודמת למצוה המוטלת עליו ביחס לאחר.

חמישה שקלי כסף שצריך ליתן לכהן בפדיון הבן, מחושבים בשקל הקודש, שמשקל כל אחד מהם עשרים גרה, כלשון התורה. משקל זה הוא משקל הכסף הנקי, כפי שהיה הכסף הצורי בימי המשנה, וחכמי הגמרא העריכו את ערכם של שקלים אלו במטבעות זמנם. וכשם שנותנים את פדיון הבן בכסף צורי — כך הדין לכל כסף קצוב בתורה, כגון קנס חמשים שקלים של אונס ומפתה. לעומת זאת, קנס שקנסו חכמים מחושב בכסף מדינה, שהוא שווה שמינית מן הכסף הצורי.

יכול אדם לפדות את בנו לא רק בכסף אלא גם בשווה כסף, ואולם אינו יכול לפדות אלא בדבר המיטלטל וגופו ממון, ולכן אין פודים לא בקרקעות ולא בעבדים שדינם כקרקעות, וכן אין פודים בשטרות.

רשאי הכהן להחזיר לאב את חמשת הסלעים שקיבל, וכן נהגו כהנים רבים לעשות במשך הדורות. ואולם כבר בזמן הגמרא הקפידו חכמים שצריך האב לגמור בדעתו לתת את הפדיון לכהן, שאם לא כן נמצא שבנו אינו פדוי.

הבכור הזכאי ליטול פי שנים מאחיו בנכסי אביו הוא ״ראשית אונו״ של האב כלשון התורה, בנו הראשון. אולם, שלא כבדיני ״פטר רחם״ — הבא אחר הנפלים הריהו בכור לנחלה (ומכל מקום, כל שיצאה פדחתו של הולד כשהוא בחיים, הריהו בכלל ״יכיר״, וגם אם מת לאחר מכן — אין הבא אחריו בכור לנחלה). וכן גר שכבר היו לו בנים בגויותו — אין לו בכור לנחלה בישראל, מפני שאין זה ״ראשית אונו״.

למדו חכמים מן הכתוב ״בכל אשר ימצא לו״ כי הבכור נוטל פי שנים רק במה שהיה מצוי ביד אביו בשעה שמת. ומשום כך אינו נוטל פי שנים במה שהשביחו הנכסים לאחר מיתת האב, וכן אינו נוטל פי שנים במה שהיה ראוי להגיע לידי אביו, אך לא היה מוחזק בידו בשעת המיתה. והוסיפו חכמים כי כללים אלה חלים גם על חלק היבם בנחלת אחיו שמת, וכן בזכותה של אשה בכתובתה, ושל הבנות במזונותיהן.

סופו של הפרק עוסק בדין נוסף הנוגע לירושת הבכור — שאין דין חלק הבכורה כדין מכר, ואין הוא חוזר ביובל לשאר האחים. ואף שאמרו כי האחים שחלקו ביניהם את נכסי אביהם מחזירים זה לזה ביובל — אין הדברים אמורים אלא לענין החזרה, אבל אין הבכור מפסיד את בכורתו. אגב כך דן הפרק אלו דברים חוזרים ביובל.

מרובים הם מצבי הספק שדנו בהם בפרק זה, הן בקשר לזכות הכהן לפדיון הבן, והן לענין זכות הבכור לחלקו הנוסף בנחלת אביו. והכלל בענין זה הוא ש״המוציא מחבירו עליו הראיה״, ואין הכהן יכול לגבות חמשה שקלים מן האב, ולא הבכור יכול לתבוע את חלקו מאחיו. אך מצד אחר, יש מצבים של ספק בהם זכאי הכהן לדמי הפדיון, וכן יש מקרים של ספק בהם יכולים אנשים לתת הרשאה זה לזה לתבוע את החוב, כאשר אחד מהם בודאי זכאי לו. אלו עיקר ענייני פרק זה, ובתוכם דנה הגמרא בסוגיות שונות, הנוגעות לגרות, לגביית חובות מנכסי המת, למעמדם של אחים בנכסי אביהם שמת, וכן לאופן התשלום של חיובים כספיים שמן התורה ושמדברי חכמים.