הקדמות לתלמוד הבבלי · בכורות · הקדמה לפרק ח'

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. (שמות יג, ב)

כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה. וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא. (במדבר יח, טו-טז)

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה. (דברים כא, טו-יז)

פרק זה עוסק בדיני פדיון בכור אדם מישראל.

שני דיני בכור יש בתורה, האחד — פדיון הבן הנולד ראשון לאמו הישראלית (״פטר רחם״), שצריך אביו ליתן לכהן חמישה סלעים בפדיונו, והשני — הזכות שיש למי שהוא בכור לאביו (״ראשית אונו״) ליטול פי שנים בנכסי אביו לאחר מותו. שני סוגי הבכור עשויים להיות מאוחדים באדם אחד, שהוא בכור לאביו ולאמו. אבל יתכן שיהיה אדם בכור לאמו (לפדיון) ולא לירושה, או להיפך. וייתכנו מצבים בהם מי שלכאורה ראשון לאביו לאמו גם יחד, אינו נחשב בכור כלל. דברים אלו תלויים בהגדרה המדוייקת של הבכור לכהן ושל הבכור לנחלה, אך לעתים, ההבחנות אלו אינן עקרוניות, אלא מעשיות — האם במקרה מסויים ניתן לחייב את האב לפדות את בנו, והאם הבן יכול להוציא מיד שאר אחיו את חלק הבכורה.

עיקר מצות פדיון הבן, היא לפדות זכר פטר רחם בישראל בן חדש, ופדיון נעשה על ידי נתינת חמשה שקלי כסף לכהן. וכל אחד מפרטי ציווי זה מעלה שאלות הנוגעות להגדרתו המדוייקת: האם ״פטר רחם״ משמעו כל היוצא ראשון מרחם אמו? ומה דינו של הנולד לאחר נֵפֶל? האם יש מקום להבחין בין נפלים ברמות שונות של התפתחות? מה דינו מי שלא נולד בלידה רגילה, שלא פתח (״פטר״) תחילה את הרחם, אלא בניתוח, האם הוא בכור, או שמא זה הבא אחריו?

צד אחר של שאלות נוגע לביטוי ״בישראל״, אשה שכבר ילדה בהיותה גויה, ונתגיירה, האם הבן הראשון שילדה לאחר שנתגיירה חייב בפדיון הבן? וכן מה דינו של הנולד ראשון לבת כהן או לוי, למרות שאביו מישראל?

אף מה שנאמר שצריך לפדות ״בן חודש״ מעלה מספר שאלות, עקרוניות ומעשיות: מה הוא בדיוק חודש, שהרי חודש של ירח הוא בן כעשרים ותשעה וחצי ימים, ואילו חודש בלוח השנה פעמים שהוא בן עשרים ותשעה ימים ופעמים בן שלושים יום? ועוד שאלה מהותית: האם ניתן לפדות את הבכור לפני היותו בן חודש?

גם המצוה לפדות בחמישה שקלים מעלה שאלה מעשית: מה הם בדיוק אותם שקלים? האם אפשר לפדות אף בשווה כסף? האם יש דברים שלא ניתן לפדות בהם?

המצוה לפדות את הבן מוטלת על האב, ואולם מוסכם כי מי שלא פדאו אביו — חייב לפדות את עצמו. הנחה זו גוררת מספר שאלות: מה דינו של מי שאינו יודע אם פדאו אביו? אך מעבר לכך עומדת שאלה עקרונית: על מי מוטלת בעצם מצות הפדיון — על על האב או על הבכור עצמו?

הגדרת הבכור לענין נחלה אף היא מעלה מספר שאלות: מי הוא הנקרא בכור, האם כל זכר שנולד ראשון לאביו? ומה דינו של נפל, האם הבא אחריו שוב לא ייחשב בכור? וכמו לענין פדיון הבן, גם כאן עולה השאלה: מה דינו של מי שהיו לו בנים ואחר כך נתגייר, האם הבן הראשון הנולד לו בישראל נחשב בכור ליטול פי שנים בירושתו?

מעבר להגדרת הבכור, עולה השאלה, האם זכאי הבכור ליטול פי שנים בכל האב? האם נכסים שלא היו ברשות האב בשעת המיתה בכלל זה? ומה דינו בנכסי האם שהיו ברשות האב?

אלו הם עיקר נושאי פרק זה, אף שאגב בירור ערכם המדוייק של חמשה שקלי פדיון הבן מוקדש בו מקום נכבד להגדרה המדוייקת של החיובים הכספיים שמדין תורה ושמדברי חכמים, והאפשרויות לגביית חוב מנכסיו של אדם לאחר מותו.