הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · סיכום לפרק ה'

תחילה דן הפרק במי שנודר משקלו או משקל אדם אחר להקדש. וסוכם כי מי שפירש במה נדר את משקלו — נותן כפי שנדר, אם כסף או זהב, או כל דבר אחר. אבל אם לא פירש — יכול לתת משקלו בכל דבר ואפילו בזפת, ובלבד שיהא זה דבר שמוכרים אותו במשקל. ומכל מקום, אם היה הנודר אדם עשיר וחושבו — אומדים אותו לפי כבודו, כמסופר על אשה שנתנה מקל בתה בזהב.

בענין הנודר ״משקל ידי עלי״ או ״משקל רגלי״ סוכם כי אין צורך להגיע בענין זה לשומה מדוייקת, כגון על ידי מדידה של נפח ומשקל של בשר חמור, גידיו ועצמותיו, אלא אומדים את היד כמה היא ראויה לשקול . תוך כך עסקה הגמרא בהגדרת יד ורגל בכלל דיני התורה, וסוכם כי לענין נדרים יש ללכת אחר לשון בני אדם, ולפיכך, ״יד״ היא עד האציל (המרפק) ו״רגל״ — עד הארכובה (הברך).

האומר ״דמי ידי עלי״ — אין שמים אותו כאומדן נזיקין, אלא נותן את ההפרש בן דמיו של הנמכר לעשות מלאכה בידו האחת (אבל אין ידו השניה קטועה), לבין עבד העושה מלאכה בשתי ידיו. אגב כך, נידון עניינו של אומדן הנעשה לצורך ההקדש, ולא הגיעה בו הגמרא להכרעה, האם הוא מהווה חלק מהותי של כל נדר, או שמא יש כאן ענין מעשי בלבד, ואינו צריך כוונה מיוחדת.

דין הנודר ״דמי ידי עלי״ הוא הצד החמור שיש בנדרי דמים לעומת נדרי הערכין, שהנודר ערך ידו — פטור, שאין בתורה הערך אלא לאדם שלם. ומכל מקום, במקרה שהעריך או נדר דמיו של איבר שהנשמה תלויה בו — נותן ערך (או דמי) כולו. צדדי חומרה נוספים הם, שנדרי דמים חלים גם על בעלי חיים, ונדרי ערכין — רק על האדם. ועוד, שהנודר ערכין ואין ידו משגת — נותן על פי השג ידו ונפטר, מה שאין כן בנדרי הדמים. לעומת זאת, חמורים נדרי הערכין מנדרי הדמים, שהאומר ״ערכי עלי״ ומת — חייבים יורשיו לשלם, שהרי ערכו קצוב בתורה. אבל האומר ״דמי עלי״ ומת — לא יתנו היורשים, מפני שהוא חסר אומדן, ואין דמים למתים.

אגב כך דן פרק זה באחריותו של הנודר בהמה לקרבן ומתה, וכן אם נדר בית להקדש ונפל. וסוכם כי יש לבחון את לשון הנדר, ואם נדר בלשון ״בהמה זו״, או ״בית זה״ — הרי נדר רק את אלו, ואינו חייב באחריותם. אבל אם נדר להקדש את דמיהם — חייב באחריותם.

לענין דרכי הגבייה של החייבים להקדש, סוכם כי הנודרים נדרים להקדש ולא קיימו את נדרם — ממשכנים אותם, בין כדי לכפותם לשלם, ובין לצורך גביית החוב. וכשם שממשכנים את החייבים לבדק הבית — כך ממשכנים את חייבי הקרבנות. ומכל מקום, אין הדברים אמורים במי שנצרך לקרבן כדי להתכפר או להיטהר, שהוא אינו מתעכב בהקרבת קרבנו. אבל מי שזקוק לקרבן רק כדי לקיים את נדרו — ממשכנים אותו, וכופים אותו להביא את קרבנותיו. ואף שקרבנו של אדם אינו מכפר לו אלא לרצונו — כפיית בית הדין מביאה את האדם לגלות את רצונו האמיתי, שהוא קיום מצוות התורה.

אגב כך דן פרק זה בשאלה העקרונית, האם ניתן להביא קרבן לאדם שלא מדעתו, או שמא צריך הסכמה מפורשת של האדם לשם כך. וסוכם כי בקרבנות עולה ושלמים שאינם באים לכפרה, יש צורך בדעתו של האדם בשעת הפרשת הקרבן. אבל בקרבנות הבאים לכפרה, חטאת ואשם — אין למתכפר לו אלא אם היה הדבר לדעתו מתחילה ועד שעת ההקרבה.