הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · הקדמה לפרק ה'

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה׳. (ויקרא כז, ב)

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה׳. (ויקרא א, ג)

פרק זה עוסק בשני נושאים עקריים: האחד — נדרים שאדם נודר בהם את ערכו של פלוני, ואינם בכלל פרשת ערכין, וההבדלים ביניהם לבין פרשת הערכין. והנושא האחר — הנוגע לכל סוגי ההקדש — אחריות הנודר ויורשיו לקיום הנדר, השיעבוד המוטל על נכסיו, ודרכי הגבייה.

הנחה פשוטה בדברי חכמים היא שפרשת הערכין לא באה במקום נדרים דומים שאנשים רגילים לנדור להקדש, וכגון שאדם נודר את משקלו, או את דמיו (כפי שהוא שווה כעבד) שלו או של אנשים אחרים, נדרים הקרויים בפי חכמים ״נדרי דמים״. פרק זה דן כיצד בדיוק נעשית השומה של נדרים כאלו, ומספר שאלות עולות בענין זה: כאשר אדם נודר להקדש את משקלו, במה עליו לתת משקלו בכסף או בדבר אחר (כגון נחושת או זהב)? האם הדברים תלויים ברצונו החופשי? האם יש להבחין בענין זה בין אנשים בעלי מעמד כלכלי שונה?

בירור אחר נוגע למקרים בהם אדם משקל ידו רגלו - כיצד ניתן להגיע לשומה מדוייקת של משקל ידו או רגלו? מה בדיוק מוגדר כ״יד״ ומה מוגדר כ״רגל״? כיוצא בזה, יש לשאול: הנודר ״דמי ידי עלי״ — כיצד ניתן לשום את היד לעצמה? האם מדובר באומדן הנעשה בנזיקין למי שנקטעה ידו, או בסוג אחר של אומדן? תוך כדי כך דנה הגמרא במהותו של אומדן הנעשה לצורך ההקדש, האם אומדן זה מהווה חלק מהותי של כל נדר, ויש צורך באומדן מיוחד לשם כך, או שמא יש כאן ענין מעשי בלבד, וניתן להסתמך על אומדן אחר.

הדיון בנדר ״דמי ידי עלי״ מחזיר את הדיון בפרק זה לדיני הערכין, שכן הנודר ״ערך ידי עלי״ — פטור מלשלם, שהרי אין ערך בתורה ליד, אלא לאדם שלם. אך מצד אחר יש לשאול: מה דינו של הנודר ערך ראשו, האם גם במקרה זה הוא פטור? צד חומרה זה שיש בנדרי הדמים, מעלה את השאלה: מה הם הצדדים המשותפים והנבדלים של נדרי דמים ונדרי הערכין?

מתוך כך, דן הפרק במקרים בהם הנודר או הנידר מת, וכאן עולות שאלות שונות: האם חובת התשלום להקדש תלויה במצבו של הנידר בשעת הנדר, ואז היה בחיים, או בשעת השומה וההערכה על ידי ההקדש, כאשר כבר אין לו ערך ואין לו דמים? ומצד אחר, כאשר הנודר מת — האם מוטלת אחריות על יורשיו לתשלום הנדר, או שאין כאן אלא מצוה על הנודר עצמו לקיים את נדרו?

שאלות אלו, מעצם טבען נוגעות בהקשר הרחב יותר, של נדרי ההקדש: כשאדם נודר דבר מה לשמים, כגון בהמה לקרבן או בית להקדש, ומת השור או נפל הבית, האם מוטלת עליו אחריות כל שהיא לתשלום הנדר? האם יש מקום להבחין בין אופנים שונים של נדרים?

פעמים רבות, אדם נודר אך אינו מקיים את נדרו, מחמת סיבות שונות, אם מפני העצלות או מחמת הדוחק. במקרים רגילים של בעלי חוב קיים תהליך של גבייה מנכסי החייב, אם כדי לגרום לו לשלם את חובו, או במקרים שאין הדבר באפשרותו — על מנת לשלם את החוב. כאן עולה השאלה: מה דינו של ההקדש לענין זה? האם מדובר רק בחוב מוסרי, או שמא ההקדש נחשב כבעל חוב לכל דבר, וממשכנים גם לצורך ההקדש? האם האם ניתן להבחין בענין זה בין נדרים שונים? שאלה מיוחדת בענין זה נוגעת לקרבנות, שהרי חלק מהותי מכל מקרבן הוא כוונתו ורצונו של האדם, ויש לשאול: האם ניתן לכפות אותו על כך? האם יש הבחנה בין סוגי הקרבנות השונים? ומה דינן של הלכות אחרות שצריכות דעתו של אדם, כגון מתן גט?