הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · סיכום לפרק ד'

בפרק זה הוגדרו חלק מפרטיה של פרשת הערכין.

סוכם כי דין השג יד האמור בפרשת הערכין נוגע לנודר בלבד, ולפיכך עני שנדר ערכו של פלוני עשיר — נותן לפי השג ידו, כעני. מה שאין כן בקרבנות שיש בהם דין ״עולה ויורד״, אם עני קיבל על עצמו להביא את קרבנו של מצורע עשיר (או יולדת וכדומה) — מביא קרבן עשיר, ורק אם שניהם עניים, גם החייב, וגם מי שקיבל על עצמו קרבנותיו — מביא קרבן עני. ויש שאמרו כי אין הבדל עקרוני בין דיני ערכין לדיני קרבנות, וגם בערכין, אם נתחייב העשיר בעצמו לשלם את ערכו, וקיבל העני על עצמו מה שנתחייב העשיר — מתחייב אף הוא בערך עשיר.

עוד סוכם כי דין השג יד אינו חל אלא אם היה הנודר עני בשעת נדרו וגם בשעה שעמד לשלם להקדש את חובו. אבל אם היה עשיר והעני או עני והעשיר — נותן כעשיר. ומכל מקום, אינו צריך שיהא עני מתחילתו ועד סופו, אלא אם נדר כשהוא עני, ונתעשר, וחזר והעני — נותן לפי השג ידו. כאשר הכהן קובע אם אדם עני או עשיר — הרי זה לפי מצבו באותה שעה, אפילו היה אביו גוסס והוא עומד לירש אותו — נותן כפי השג ידו באותה שעה.

אף שלענין השג יד הולכים אחר הנודר, לשאר דיני ערכין אין אומרים כן, אלא איש שנדר ערכה של אשה — נותן ערך אשה, ואשה שהעריכה איש — נותנת ערך איש. כיוצא בזה, צעיר שהעריך את הזקן — נותן ערכו של זקן, וכן להיפך. הזמן הקובע להגדרת הערכין הוא זמן הנדר, ולכן אם העריך צעיר מבן עשרים, למרות שנתבגר בינתיים ועלה ערכו — נותן כזמן הערך.

בהגדרת השנים המנויות בפרשת הערכין, סוכם כי השנים שנזכרו בתורה נידונות כלמטה מהן, שנאמר בערכו של זקן ״ואם מבן ששים ומעלה״, ומשם למדנו כי מי שהוא בתוך שנתו העשרים —ערכו עשרים שקלים (לזכר), ולא חמשים שקלים כמבן עשרים ומעלה. וכן מי שהוא בתוך שנתו החמישית ערכו חמישה שקלים. כיוצא בזה, המעריך תינוק ביום השלושים עצמו — פטור לגמרי, שאין ערך אלא למי שמבן חודש ומעלה.

שנה האמורה בערכין אינה למנין שנות העולם, אלא מעת לעת, מיום לידתו של הנערך. ודין זה נכון לא רק לדיני ערכין אלא גם לדינים אחרים בתורה בהם נזכרה ״שנה״ — בקדשים, בבתי ערי חומה, בעבד עברי, וכן אמורים הדברים לענין הגילאים השונים שמנו חכמים בעניינים אחרים.