הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · הקדמה לפרק ו'

וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן. (ויקרא כז, ח)

וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה׳. (ויקרא כז, כג)

פרק זה דן בתחילתו בשומת קרקע לצורך פדיונה מיד ההקדש, ואגב כך בשומת נכסי המת לצורך גביית חובותיו, כאשר הותיר יתומים קטנים שאינם יכולים לעסוק בעצמם במכירת הקרקע. בשני מקרים אלה, קיים ענין מיוחד לקבל עבור הקרקע את המחיר הטוב ביותר, ומשום כך יש לברר כמה זמן יש להמתין כדי לקבל את ההצעה הטובה ביותר, האם דין אחד לשני אופנים אלה? ועוד, כיצד בדיוק נעשו מכרזים אלה? האם יש להם כללים מוגדרים? בסופו של פרק זה יתברר גם כיצד שמים את המיטלטלים, האם הולכים אחר שוויו של החפץ במקום בו הוקדש, או שמא יש ללכת לטובת ההקדש ולשומו לפי ערכו היקר יותר במקומות אחרים.

אגב הדיון בשומת נכסי המת, דן פרק זה בהרחבה במכירת נכסי יתומים לצורך גביית חובות אביהם. מובן כי עדיף להשאיר את הטיפול בנכסי היתומים בידי היתומים עצמם לכשיגדלו, שהרי רכושם הוא. ואולם יש מקרים בהם לכאורה לא ניתן להמתין, שהרי הדבר בא על חשבון בעלי חוב, וביניהם אשתו של המת, הזכאית לכתובתה. ומצד אחר, כאשר היתומים קטנים אין בידם אפשרות להתמודד עם טענות הנוגעות לחובות של אביהם, הן משום שאינם מכירים את המציאות לאשורה, והן משום החשש לטענות כזב של בעלי חוב. יש איפוא לברר באלו מקרים נזקק בית הדין (שהוא ״אביהם של יתומים״) לעסוק במכירת נכסי אביהם לצורך גביית חובותיו, האם יש להבחין בין חובות ודאיים לבין טענות המצריכות בירור יסודי יותר? האם דין אחד לכתובת אשה ולחובות אחרים?

הנושא השני בו דן פרק זה הוא נכסים שהוקדשו כאשר מוטל עליהם שיעבוד לצורך גביית כתובה או בגלל חובות אחרים, האם יכולים בעלי החובות לגבות את חובם מן ההקדש? האם יש בזה כללים מיוחדים, או שדין ההקדש לענין זה כדין כל אדם שקנה נכסים משועבדים?

שאלה אחרת עולה בענין זה: האם יש לחשוש שיעשה אדם קנוניה עם אשתו על נכסי ההקדש, שתגבה כתובתה מן ההקדש ויחזור ויישאנה? ואגב כך דנים האם יש לחשוש לקנוניה מעין זו במקומות אחרים, כגון שתיפרע ממי שקיבל על עצמו להיות ערב לכתובתה, או ממי שקנה נכסים מן הבעל?

בחלקו האחרון שב פרק זה לדון בנושא שנידון בפרק הקודם, והוא מישכון חייבי הערכין ושאר חייבי הקדשות, לצורך פריעת חובותיהם להקדש. וכאן יש לברר: האם נוטלים מאדם כל שיש לו לצורך פריעת החוב? מה דינם של חפצים אישיים? מה דינם של כלי עבודה המאפשרים לו לחיות ולהתפרנס? ומה דינם של תפילין? האם ממשכנים גם חפצים של בני ביתו?