הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · סיכום לפרק ו'

חלקו הראשון של פרק זה עסק בשומת הקרקע לצורך מכירת נכסי הקדש או נכסי יתומים.

כאשר גזברי ההקדש מציעים למכירה קרקע של הקדש — מכריזים על כך במשך ששים יום רצופים. לעומת זאת, בנכסי יתומים די בשלושים יום, ואם רצו מכריזים במשך ששים יום, בכל שני וחמישי. הכרזה על נכסי ההקדש או היתומים נעשית פעמיים ביום, בבוקר בשעת יציאת הפועלים לשדות, ובערב בשעת חזרתם. וכשמכריזים צריך להודיע על פרטי השדה, ועל הצעת המחיר שניתנה עבורה, ואם של יתומים היא — צריך להודיע לשם מה היא נמכרת, כדי לשלם לבעל חוב או לכתובת אשה.

לעצם ההיזדקקות למכירת נכסי יתומים, סוכם כי אין בית דין נזקק לכך אלא בשלושה מקרים: האחד — לצורך גביית כתובה, מפני שכל זמן שאינה מקבלת כתובתה אוכלת האלמנה מנכסי היתומים, וכן כדי שירצו בה אנשים. השני — לצורך פריעת בעל חוב גוי הנוטל ריבית מנכסי היתומים, והיא הולכת וגדלה. השלישי — במקום בו אין ספק שהחוב קיים, כגון שהודה אביהם לפני מותו על חובו, או שנידוהו על אי תשלום החוב ומת בנידויו, או שמת קודם שהגיע זמן פרעון החוב.

בחלקו השני עסק הפרק במקדיש נכסיו המשועבדים לחובות קודמים. הקדיש אדם נכסיו המשועבדים לכתובת אשתו, והוא רוצה לגרשה, נחלקו הדעות האם יש לחשוש שאדם עושה קנוניה על ההקדש, ולכן עליו לידור ממנה הנאה, כדי שלא יוכל להחזירה. ומכל מקום, לקנוניה על נכסיו של הדיוט מוסכם כי יש לחשוש, ולכן אם היה אדם ערב לכתובת אשתו של זה — לא תיפרע מן הערב קודם שידור בעלה הנאה ממנה. וידור על דעת רבים, כדי שלא יוכל להתיר נדרו. וכל זה הוא בערב, אבל אם באה האשה להיפרע ממי שקנה נכסים מן הבעל — אין הבעל צריך לידור ממנה הנאה תחילה, מפני שכל הקונה נכסים ממי שיש לו אשה יודע כי הם משועבדים לכתובתה, ועל דעת כן קנה.

מי שהקדיש נכסיו המשועבדים לכתובת אשה או לבעל חוב, והם באים לגבות חובם — אין הם יכולים לגבות ישירות מנכסי ההקדש, אלא אדם אחר פודה את הנכסים האלו בזול על מנת ליתן מהם לאשה או לבעל החוב. וטעם הדבר, מפני שנכסי ההקדש אינם יוצאים בלא פדיון. ומשום כך, גם אם היה החוב גדול מן הנכסים שביד ההקדש — צריך על כל פנים לתת דינר להקדש בפדיונם.

חלקו השלישי של הפרק עסק בחייבי ערכין, שאף שממשכנים את כל נכסיו של החייב, אמרה תורה כי יש להותיר לו כדי חייו, ולכן משאירים בידו מזון שלושים יום וכסות שנים עשר חודש, ומנעלים ותפילין, ומטה ומצעים, ואם היה אומן — שני כלים מכל מין. ואולם אין משיירים אלא לו, אבל לא עבור בני ביתו. וכשם שאין משיירים לו עבור בני ביתו, כך לענין הגבייה, אין להקדש חלק בבבגדים ומנעלים שקנה עבור אשתו וילדיו, שאינם נחשבים שלו.

בסופו דן הפרק בשומה של מיטלטלים שהוקדשו, וסוכם כי אף שיש לחפץ שהוקדש ערך גבוה יותר במקום אחר, או לאחר זמן — אין משתהים בדבר, ואין להקדש אלא מקומו ושעתו.