הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · הקדמה לפרק י׳

דיני עירובין כולם אינם אלא חלק מתחום הלכות כללי יותר — הלכות ה״שבות״. לאמור, אותם סייגים ואיסורים שגזרו חכמים על עשיית דברים שונים בשבת, אם כדי להימנע מהמלאכות האסורות ממש, ואם כדי לשמור על דמות השבתון בשבת. פרקה האחרון של מסכת עירובין יוצא מהגדר המצומצם של דיני עירובין ועוסק אף בדיני שבות אחרים. אמנם אין היריעה מורחבת עד כדי הכללת דיני השבות כולם, אלא עיקרה עוסק באותן הלכות הקשורות בדרך זו או אחרת באיסורי טלטול.

לגבי דיני השבות השאלה המרכזית היא עד כמה יש לאסור טלטול באותה רשות עצמה וברשויות שמדברי חכמים כדי להימנע מן הטלטול האסור מכל וכל מן התורה. והרי תקנות החכמים מושתתות ונדונות לפי ההערכה עד היכן יש להרחיב את הסייגים כדי שלא יגיע האדם לעשות מלאכה גמורה האסורה מן התורה. מתי ראוי לעשות סייגים ומתי אין צורך בהם, או שאין החכמים עומדים על דבריהם בנושא זה. כי מאחר שדיני שבות הם תקנות חכמים יש בהם הבחנה דקה בין דברים שונים ואין כלל קבוע לכל הדברים, ואינם כגזירת הכתוב שאין זזים ממנה. שכן היו תחומים שחששו חכמים והחמירו בהם, ולעומתם היו כאלה שהקלו בהם.

בדרך כלל נהגו דין מיוחד לגבי המקדש והקודש. שבכל אלה דאגו חכמים לא להכביד בדברים הקשורים במקדש, ובשאר דברים מקודשים, בכל גזרות חכמים. ומשום כך נתקבל הכלל שרוב דיני השבות לא הוחלו מעיקרם במקדש. והנה אף בכך יש מכלול רחב של בעיות בפרטי הדברים: מתי התירו חכמים לגמרי, ומתי רק הקלו מחומרת גזירותיהם בנושא אחד ולא החמירו עד לקצה האחרון. בירור השאלות אלה הוא ענינו של פרק זה.