הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · סיכום לפרק י׳

הלכות השבות שנדונו בפרק זה נתבררו מכמה צדדים. בעיקרו של דבר מבואר בפרק זה מה הם גבולותיהן של גזירות חכמים. כלומר, מתי עומדים חכמים בדבריהם ומתי אין הם מחזיקים בדבריהם אלה. כיון שמלאכת ההוצאה היא כאמור ״מלאכה גרועה״ ואין צד העשיה ניכר בה בבירור, אף התחומים שבין רשויות שבת אינם ניכרים לעין. על כן מרובות הגזירות הבאות להגביל כל אפשרות של העברה מרשות לרשות. ועוד הוסיפו חכמים לאסור העברה כגון זו אף אם נעשתה דרך רשות ביניים, אלא אם כן נעשה הדבר תוך שמירה על סייגים מרובים.

אכן, הכלל שקבע ר׳ שמעון הוא, מבחינה מסוימת, מפתח לכל הבעיות ההלכתיות שבפרק זה ושבדיני שבות בכללם: ״מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך״. כי מאחר שחכמים הם הם שגזרו את איסורי השבות, הרי הם עצמם התירו לעיתים לעשות דברים כיוצא בהם, מפני טעם שהיה להם בכך.

בכל מקום שיש בו צד פגיעה בדבר המקודש, כגון בכתבי הקודש, תפילין וכיוצא בהם — התירו חכמים דברים רבים. ובמיוחד בולט הדבר לגבי המקדש שלא גזרו בו חכמים גזרות מרובות. בין מתוך ההנחה ש״כוהנים זריזים הם״ ומדקדקים במצוות שלא כשאר העם העלולים להיכשל מתוך חוסר תשומת לב, ובין משום שבתחום המקדש עשויה חומרה בענין אחד להביא לידי ביטולו של דבר אחר ממצוות המקדש שאף הוא מן התורה.

עם זאת, לא כל דבר המותר מדין תורה נעשה בפועל במקדש: רק דבר שיש בו צורך ושאין אפשרות שיעברו על ידו על דברי תורה עצמם. וכשם שהקלו חכמים בדיני שבות במקדש אף עשו כך בשאר גזירות וחומרות חכמים, שלא החמירו בהן במקדש והשאירו רק מקצת גזירות אלה כדי שתהא הבחנה, שאף במקדש לא יבואו לעבור על דברי תורה.