הקדמות לתלמוד הבבלי · פסחים · הקדמה למסכת פסחים

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה׳ לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. (שמות יב, יד-טז)

מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. (שם יג, ז)

שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם... וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ. (שם יב, ה-ו; ח-ט)

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״. (דברים טז, א-ג)

דַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה׳. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה׳ לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא. (במדבר ט, י-יג)

חג הפסח מורכב משני חגים, שבשל קרבתם זה לזה ובשל היותם ענין אחד נבלעו זה בזה במשך הדורות. ואף על פי כן — שני חגים נבדלים הם ועניניהם שונים. חג הפסח במשמעותו המצומצמת הוא למעשה יום הארבעה עשר בניסן, היום בו מקריבים את קרבן הפסח, ובלילה נאכל אף זבח חג הפסח בחבורה המיועדת לכך, והוא זכר לליל יציאת מצרים. ואילו זכרון ליציאת מצרים בהיקפה השלם — הוא חג המצות שזמנו שבעה ימים, והוא חל מט״ו בניסן עד כ״ב בו, ועיקר מצוותו — איסור החמץ, ואכילת מצה.

שני צדדים אלה שבחג הפסח זכו להארה ובירור במסכת פסחים. כבר בדורות קדומים חילקו את מסכת פסחים לשני חלקים, האחד שנקרא מסכת פסח ראשון בו רוכזו דיני חג המצות, ביעור החמץ ואכילת המצה, וסידרי החג שאינם קשורים בקרבן הפסח. ואילו חלקה השני של המסכת, מסכת פסח שני — דיני קרבן הפסח, ורובה ככולה עוסקת במקדש ובדיני המקדש, ובעבודת המקדש הקשורה לקרבן. ויש הסבורים כי משום כך נקראת המסכת פסחים, בלשון רבים — משום שהיא כוללת את שתי המסכתות הללו.

אכן, מסכת פסחים עוסקת בשני פסחים גם מצד אחר, שכן מדובר בה הן בפסח הראשון הוא הפסח הנהוג כדרכו בחמישה עשר בניסן, והן בפסח שני — היום הנוסף בארבעה עשר באייר, לאלה שלא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועדו.

הצד המעשי של חג המצות הלא הוא הרחקת החמץ ואכילת המצה. יסוד עיקרי זה שבחג לא נתבאר טעמו בתורה, אף לא בדברי חז״ל בתלמוד. מכל מקום יודעים אנו אף לענין קרבנות איסור דומה, שאין להעלות על המזבח חמץ ושאור. ויש בכך ללמדנו שאכילת המצה יש בה צד של טהרה וקדושה.

אף על פי שהתורה מרחיבה את הדיבור בדיני הפסח, אין כל הכללים והפרטים המעשיים לענין חמץ ומצה מבוארים. העונש החמור (״ונכרתה הנפש ההיא״) שנאמר בחמץ מחייב קביעת הגדרה מדויקת של החמץ: מה קרוי חמץ, ממה נעשה החמץ, ועל אלו דברים חל איסור זה. כמו כן לא נתבאר בתורה מה לעשות בחמץ שאסור שימצא בבתי ישראל, אף לא נתבאר כיצד בדיוק יש להבין את האיסור של ״לא יראה ולא ימצא״. וכיון שהחמץ מצוי בכל בית ונעשה בדרכים רבות, ויש יחוד מסוים בכל מקרה, מרובים הם פרטי ההלכה בנושאים אלה, הן מבחינת הגדרותיו של החמץ והן מבחינת קביעת התחום בין החמץ והמצה. ומעבר לאלה, גם שאלות יסוד שמקומן הוא במסכת זו העוסקת באיסורי אכילה והנאה — מה טיבם של איסורים אלה, וכיצד מתייחסים הם זה לזה. כל הנושאים הללו נידונים בחלקה הראשון של המסכת.

חלקה השני של המסכת (״מסכת פסח שני״) שייך מבחינת מהותו לסדר אחר של התלמוד — לסדר קדשים. עיקרו, עניינו של קרבן הפסח כקרבן, והיותו חלק מעבודות הקודש בבית הבחירה. דיני הקרבנות הם חטיבה לעצמה בתלמוד, לא רק מבחינת נושאיהם אלא גם מבחינת דרכי הלימוד בהם. מדרשי המקראות השונים, כמו גם ההלכות למשה מסיני, הם מרובים ביותר בתחום זה. העקרונות הרגילים, במרבית המקרים, אינם תופסים במערכת מיוחדת זו שכל דין מדיניה מהוה חטיבה לעצמה, הנלמדת ומלמדת בתחומים אחרים ועם זאת נשארת מיוחדת לעצמה.

מפני הקדושה היתירה שבקרבנות, נאמרו בהם איסורים וציוויים מרובים שיש לשמור עליהם בשעת מעשה הקרבנות. בדיני הקרבנות (שלא כברוב המצוות האחרות) יש חשיבות ראשונה במעלה לא רק למעשה הראוי, בזמנו, אלא אף פגמים שבכוונה, שגיאות וכוונות שלא כדין מצד מקריבי הקרבן והמטפלים בו עלולים לפסול את הקרבן. לעתים פסול זה הוא משני בלבד, ופעמים הוא פסול עיקרי ופוסל את הקרבן מכל וכל, ואף מטמא אותו, וכל זה — על ידי מחשבה ודיבור בלבד. ארבע עבודות הקודש העיקריות: שחיטה, קבלה (של הדם), הולכה וזריקה חייבות כולן להיעשות בקדושה ובכוונה לשמה, כי כל הסוגים הרבים והמורכבים של פסולי הקרבנות (פיגול, ״פסול״, איסור באכילה) חלים גם על קרבן הפסח. יתירה מזו — יש עוד חומרות מיוחדות הקיימות רק בסוגים מעטים של קרבנות, או אף זה לא — וכולן מצויות בקרבן הפסח. ואף שפסח קרבן רבים, וקרבן שכל העם שותף בו — רבות הן המצוות שיש להזהר בהן כדי להקריבו כראוי. ועוד יחוד יש בקרבן הפסח, שלא הקרבתו למזבח בלבד חשובה, אלא אף הטיפול בו לאחר מכן, ואף אכילתו, קשורים במצוות מרובות הבאות להזכיר לדורות את יציאת מצרים.

הפסח שעשו ישראל בשעתו במצרים הוא בנין אב לכל הפסחים שנעשו בישראל מאז. ומשום כך, יש מן ההלכות שנאמרו ב״פסח מצרים״ הקיימות אף ב״פסח דורות״, דרך צלייתו המיוחדת, קבוצת המשפחות והחבורות האוכלות ממנה כל אחת לעצמה, ואמירת סדר ההגדה — הודיה על גאולת ישראל, וזכר בדיבור מפורש ליציאת מצרים.

מבחינת המבנה הכללי בנויה מסכת פסחים לפי סדר הזמנים: מתחילת ההכנות לחג, עד לשעת הסדר.

פרק ראשון ״אור לארבעה עשר״ — עוסק בעיקרו בדיני בדיקת החמץ וביעורו.

הפרק השני, ״כל שעה״ — בדיני ביעור החמץ ובהגדרת תחום איסורו של חמץ בפסח, וכמו כן גם בהכנות המעשיות הקשורות בקביעת מהותם ודרכי הכנתם של המצה והמרור.

פרק שלישי, ״אלו עוברין״ — דן בהגדרת תחומיו של איסור החמץ ויש בו הרחבה מסוימת של דיני החמץ. מכאן ממשיכים על פי סדר הזמנים:

פרק רביעי, ״מקום שנהגו״ — בבירור האיסור שגזרו חכמים על עשיית מלאכה בערב הפסח, כולו או מקצתו, כדי לאפשר לעשות את כל ההכנות ליום החג.

עד כאן מסכת ״פסח ראשון״.

פרק חמישי ״תמיד נשחט״ — דן בזמן ובאופן בו שוחטים את קרבן הפסח בערב פסח.

פרק שישי, ״אלו דברים״ — דן במקרה המיוחד כאשר חל ערב פסח בשבת, מה עושים בו כביום חול רגיל, ובמה משנים.

פרק שביעי, ״כיצד צולין״, — מתאר את דרך צליית קרבן הפסח, וכן שאר הנושאים הקשורים בדיני הקרבנות, והתקלות העלולות לקרות בזמן שהקרבן אבד או נטמא או ארע בו פסול אחר, לפני זמן אכילתו.

פרק שמיני, ״האשה״ — מגדיר מי הם האוכלים מקרבן הפסח, ומי הם הראויים לאוכלו, ומי שאינם יכולים להכלל בחבורות האוכלות מן הקרבן.

פרק תשיעי, ״מי שהיה״ — בו מוסבר מי יוצא ידי חובה בפסח ראשון ומי הוא הנדחה לפסח שני, ומה היחס בין דרכי חגיגת הפסח במשך הדורות.

פרק עשירי, ״ערבי פסחים״, שהיה פעם חלק ממסכת פסח ראשון — דן בסדר הפסח למעשה, ומתאר את הדרך בה יש לנהוג בשעת סעודת הפסח בזמן אכילתו, ובדברי שירות ותשבחות באמירת הגדה של פסח בכל הדורות.