הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · סיכום לפרק ט׳

בפרק זה נתבררו הלכות תחומים ומחיצות שבשורשן היו חילוקי דעות יסודיים. בסופו של דבר נפסקה הלכה כי אותם תקנות וגררים של מסכת עירובין, שבלא עירוב אין להעביר מבית לבית ומחצר לחצר, לא נאמרו אלא לגבי אותם חפצים שהיו מצויים בבית עם כניסת השבת, שאין מוציאים אותם ממקום למקום אלא על ידי עירוב. ואילו שאר המקומות, שאינם בגדר בית ועם זאת הם רשות היחיד — נחשבים כולם כרשות אחת, וההבדל בשימושם ובהגדרתם, וכן השוני בבעלותם, אינם מעלים ואינם מורידים. משום כך, כל החצרות שבעיר וכל גגותיה וקרפיפיה, אם הם סמוכים זה לזה — כולם נחשבים לרשות אחת, ומותר לטלטל מאחד לשני כל חפץ שהיה מצוי שם מבעוד יום.

בעיה אחרת שנדונה עניינה מחיצות שנהרסו וגרמו לשינוי בהגדרת חצרות. בעיקר נדונו עניני חצרות שנפרצו זו לזו, וביחוד דין חצר שנפרצה במלואה לחצר אחרת, שאם לא היו שתי החצרות (ולמעשה גם שני גגות) שוות זו לזו בגודלן, ונמצא כי אחת היתה חצר קטנה שנפרצה לחצר גדולה, הרי בטלה החצר הקטנה אל הגדולה, ונוצרים יחסים מורכבים שעל ידם מבחינים בין יחסה של החצר הגדולה לקטנה וזו של הקטנה לגדולה.

ועוד נתברר בשאלת המחיצות היחס בין הכלל שכל דבר נדון לגבי הלכות שבת על פי מציאות המחיצות, או העדרן, ביום השבת עצמו, ולבין כלל אחר: ״כיון שהותרה בשבת — הותרה״ וסיכום הדברים הוא, שלכלל האחרון יש תוקף בכל מקום שאין הדבר תלוי במחיצות אלא בדיירים ובדירה, ואילו בהלכות אשר בהן תלוי הדין במחיצות נקבע הכל על פי המחיצות, אפילו חל שינוי בכך בשבת עצמה.