הקדמות לתלמוד הבבלי · יומא · הקדמה לפרק ח׳

מצוות יום הכיפורים השייכות לכל ישראל הריהן בעיקר שתיים: שביתה ממלאכה, ו״עינוי נפש״. מושג השביתה ממלאכה ידוע לנו ביסודו מהלכות שבת ויום טוב, ומלשון הכתובים נלמד כי שביתת יום הכיפורים הריהי כשביתת שבת — הימנעות מכל מלאכה יוצרת.

ואולם מצוות העינוי מיוחדת ליום הכיפורים, ואין משמעותה ברורה מתוך עצמה. מה הן ההגדרות של עינוי זה המצווה עלינו, האם מתקיימת המצוה על ידי הימנעות מהנאות מסוימות, או שיש בו חובה של מעשה בפועל? ומה הם בדיוק הדברים שיש לעשות כדי לקיים את חובת העינוי הזו? מצוות העינוי נותנת מקום לשאלה נוספת, שאיננה מיוחדת אמנם רק לה: עד היכן יש לכלול את הכל בתוך חובת העינוי? האם מוטלת חובה זו גם על ילדים קטנים ותינוקות, ואם כן, האם חלה המצוה ממש בכל גיל? ועוד, מה בדבר חולים וחלשים אשר מצוות העינוי עשויה לסכן חייהם, האם חייבים הם להתענות בכל תנאי ומצב, או שמא יש יוצאים מן הכלל בשל הסכנה לחייהם ולשלומם? אכן שאלה זו יכולה להישאל לגבי כל מצוות התורה, אך לגבי מצוות העינוי אין היא רק שאלה צדדית העולה רק במקרים יוצאי דופן, אלא בעיה מצויה של חיי יום יום, ומשום כך כאן הוא המקום לבררה מיסודה.

שורה אחרת של בעיות קשורה בעצם מהותו של יום הכיפורים. נאמר כי ביום זה מתכפרים חטאיו של כל אדם מישראל. אך יש מקום לברר האם כפרה זו כוחה יפה תמיד, ללא גבול וללא תנאי, או שמא אין כפרת יום הכיפורים מועילה לכל סוגי החטאים, ולא לכל אדם בכל מצב. ועוד, האם כפרת יום הכיפורים משחררת את החוטא גם מן ההתחייבויות השונות שנתחייב בשל חטאיו, או אולי אין ההתחייבויות הללו נמחלות לו?

בירורן של השאלות הללו, ורבות אחרות הכרוכות בהן, הוא ענינו של פרק זה.