הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · הקדמה לפרק ב׳

עיקרו של פרק זה דיון בשני נושאים שיש ביניהם קשר מסויים: דין פסי ביראות וענין קרפף שאינו מוקף לדירה.

בהמשך למה שנאמר בפרק הראשון בדבר הקלות שונות בעירוב שניתנו להולכים בשיירה, עוסקים בפרק זה בהלכה מיוחדת בדבר בניית פסי ביראות, שעניינם — הקפת באר מים (הנחשבת רשות היחיד, בהיותה עמוקה עשרה טפחים) המצויה ברשות הרבים בכעין מחיצה שלמעשה היא עשויה כולה עמודי-זוית בפינות היקף הבאר, ופעמים מוסיפים פסים בודדים הנמצאים בין הזויות. חכמים התירו להסתפק במחיצה זו על מנת ליצור בכך סביב לבאר רשות יחיד, כך שיהא מותר לשאוב ממימי הבאר ולהשקות בהם את הבהמות הנמצאות שם.

תוך הדיון בדבר תוקפם של פסי הביראות להלכה ודרכי השימוש בהם מתעוררת בעיה הנובעת מכאן, והיא: כיצד ועד היכן מותר לטלטל במקומות שאינם מקום דיורו ושימושו של היחיד, אף כי הם מוקפים מחיצות שלהלכה עושות את המקום רשות יחיד. הדיון בבעיה זו הוא איפוא, האם יש למקומות מוקפים כגון אלה (קרפף, רחבה) דין של רשות היחיד לכל דבר, או שמא נאמר שאם כי אסור להעביר אליהם חפצים מרשות הרבים הרי כיון שלא הוכשרו ולא נועדו מתחילה לדירת אדם אין לראותם כרשות היחיד ממש ולהתיר לטלטל בתוכם. כי אף שמדין התורה די במחיצות כדינן כדי ליצור רשות יחיד, ואולם הרי אסרו חכמים לטלטל בכמה רשויות יחיד מפני שהן דומות לרשות הרבים. ולכן, אף כאן יש לדון מתי יוצא שטח כגון זה מהגדרתו כרשות יחיד ממש ונעשה כעין כרמלית, שהטלטול בתוכה אסור. בירור הפרטים והתחומים בשתי הבעיות היסודיות הללו הוא עיקר ענינו של הפרק.