הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · סיכום לפרק ב׳

בתוך הדיון במשנה ובגמרא שבפרק זה בענייני פסי ביראות אפשר לראות את מורכבות עניינו של היתר זה. מצד אחד קיימת נטיה להגביל ולצמצם את דיני פסי הביראות ומצד שני להרחיב את תוקפם וחלותם. מבחינת השימוש המעשי בהיתר פסי הביראות הוגבלו מאד דינים אלה. כי הרי היתר זה מוגבל רק לסוג שימוש אחד — הקפת בארות של מים חיים. בנוסף לכך, הוא גם מוגבל יותר מכן בצמידותו לזמן ולמקום, שכן לא התירו את השימוש בפסי ביראות אלא במים חיים המשמשים לשתייה לעולי רגל בלבד. מצד שני, ביחס לעשיית פסי ביראות עצמם קבעו חכמים, שכל ההלכות שבדיני מחיצות וכל ההקלות העקרוניות שבהלכות אלה חלות גם לגבי פסי ביראות, וכן כל דבר הראוי לשמש כמחיצה ראוי גם לפסי ביראות.

הנושא האחר של הפרק הוא דינם של מקומות כגון קרפף, גינה ורחבה, שמצד מחיצותיהם דין רשות היחיד להם, אבל הם אינם מוקפים לדירה; הדיון בהם הועמד למעשה על עקרון יסודי אחד — והוא, השוואת חצר סתם אל חצר המשכן. שהרי המשכן באופן בנייתו ובדרך העבודה בו משמש בהלכה בסיס ובנין־אב לרבות מהלכות שבת, ובעקבות אלה אף חצר המשכן נעשתה בסיס לקביעת שיעור גודלה של חצר לגבי דיני שבת הנוהגים בה. ודיוני חכמים נועדו לקבוע מה הם אותם קרפף ורחבה הדומים לחצר המשכן, ואשר בהם מותר לטלטל כרשות היחיד גמורה, ומה הם אלה החורגים מתחום זה של היקף ״בית סאתים״ כחצר המשכן, בין בשטחם ובין בצורתם, ונעשו כרשות מיוחדת לעצמה. רשות זו היא אמנם רשות היחיד מן התורה, אלא שהחמירו חכמים ואסרו לטלטל בה, כשם שאסרו כיוצא בכך את הטלטול בחצרות ובמבואות שאינם מעורבים.

כן נידונו בפרק זה נושאים נוספים, וכגון ביטול רשות של אחד הדיירים בחצר אשר שכח לתת את חלקו בעירוב החצר, אופניו ותחולתו של ביטול זה.