הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · הקדמה לפרק ג׳

בפרק זה שני נושאים. הנושא האחד הוא ענין נתינת ה״עירוב״, מזון סעודה, שהוא חלק בלתי נפרד מתיקוני העירובין, בין בעירובי החצרות ושיתופי המבואות ובין בעירובי התחומים. עיקר התפקיד של נתינת מזון זו הוא בכך שאדם נחשב כאילו הוא דר במקום שבו מצוי מזונו. משום כך, שיתופם של כמה אנשים בסעודה יוצר אופן מסויים של שותפות בדירה (אף כי דנים בתלמוד במהותה המדוייקת של שותפות זו), והנחת מזון במקום מסוים היא כעין העברת דירה לאותו מקום. ובנושא זה דנו מה הם סוגי המאכלים שמותר להשתמש בהם כסעודה לצורך עירובין, והאם כל מאכל ראוי לכך, וכן האם דרוש שתהא אפשרות למערב עצמו להשתמש במזון שהניח לצורך עירוב ועוד.

כיון שענין המזון הניתן לצורך עירוב קשור גם בדיני עירובי חצרות וגם בדיני עירובי תחומים ממשיך הפרק בנושא השני — דין עירוב התחומים. ההלכה הקבועה היא (יש אומרים שהיא מדברי תורה, ויש אומרים שהיא מדברי סופרים בלבד), שאין לאדם רשות להלך בשבת יותר מאלפיים אמה חוץ למקומו. ואולם במקרים מסויימים התירו חכמים לעשות עירוב תחומים, כדי לאפשר לאדם ללכת מרחק גדול מזה. עירוב זה נעשה על ידי הנחת מזון לסעודה במקום מסויים שאיננו מקום שביתתו של המניח, וייחשב לו הדבר כאילו הוא שובת שם באופן מעשי, ואז הוא יוכל ללכת מאותו מקום והלאה אלפיים אמה.

הלכה מוסכמת זו יש בה פרטים רבים, ובפרק זה מבררים כיצד והיכן מניחים את האוכל לעירוב, באלו מקרים קיים העירוב ומתי פקע תוקפו, אם מצד המקום, אם מצד המזון. וכן מתנהל בירור האם בהנחת העירוב יש משום החלטה סופית וחד־משמעית לשבות במקום שבו הונח עירוב, או שאפשר להניח עירוב על תנאי ולהחליט במשך השבת מתי ואף לאיזה כיוון יחול העירוב. בעיות אלה הקשורות בדיני עירוב התחומים מתבררות בפרק זה ובפרקים שלאחריו.