הקדמות לתלמוד הבבלי · נזיר · סיכום לפרק ח׳

כדי לפתור את הבעיה של נזיר שהיה טמא מספק, צריך הנזיר למנות שתי נזירויות שלימות. בסוף הראשונה הוא נוהג כמנהג נזיר טמא, ומתנה על קרבנותיו, שאם אין הוא טמא הרי קרבנותיו קרבנות טהרה, או נדבה. לאחר מכן עליו לחזור ולנהוג נזירות טהרה על תנאי (שאם היה טמא — הרי זו נזירות חובה, ואם היה טהור — הרי זו נזירות נוספת של נדבה). כאשר ספק הטומאה הוא של שני נזירים, הריהם מביאים בסוף נזירות ראשונה קרבן טומאה וטהרה ומתנים שלטמא ביניהם יעלו קרבנות נזירות הטומאה, ולטהור קרבנות הטהרה. ובסוף התקופה השניה מביאים קרבן טהרה העולה למי שהיה טמא מתחילה, ושוב מתנים ביניהם.

כאשר היה הנזיר גם טמא מספק וגם מצורע מספק, הרי מפני שאין תגלחת אחת משותפת לנזירות ולצרעת, ומשום שתגלחת הצרעת קודמת לתגלחת הנזירות כשהיא תגלחת ודאי, אבל אינה דוחה את הנזירות מפני הספק — סופר נזיר זה ארבע תקופות נזירות, לאחר הראשונה מגלח תגלחת ראשונה של מצורע, לאחר השניה — תגלחת שניה של מצורע, לאחר השלישית — תגלחת נזיר טמא, ולאחר הרביעית — תגלחת טהרה של נזירות.

מאחר שחלק מן הקרבנות (קרבן טומאה של הנזיר, קרבנות המצורע) מוקרבים רק מפני הספק, אין המיטהר מביא קרבן אשם, אלא חטאת העוף (הבאה על הספק) ושאר קרבנות שיכול להתנות שיהיו נדבה.

במהלך בירור שורשי הדברים הוסבר מפני מה אין אדם יכול לקיים תגלחת מצורע ונזיר באותה תגלחת עצמה, וכן התבארו מקצת איסורי הקפת הראש וגילוח הזקן. בירור מעמיק יותר היה בהבהרת היחס בין מצוות עשה ומצוות לא תעשה כאשר חייבים לקיים אחת ולבטל אחרת, הן בדרך כלל והן במקרים מיוחדים השייכים לנושא הפרק.