הקדמות לתלמוד הבבלי · תמורה · הקדמה לפרק ה'

אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיהֹוָה בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַיהֹוָה הוּא. (ויקרא כז, כו)

מלשון פסוק זה למדנו שאין להקדיש את הבכור (הבהמה הקדושה בקדושת בכור) לקרבן אחר. ומכאן נלמד שאין לשנות מקדושה לקדושה אחרת, אף בשאר הקדשים. אכן כיון שאין הבכור מתקדש בקדושתו זו אלא ביציאתו מרחם אמו (הבהמה הטהורה המבכרת) מעתה יש לדון אם מותר להקדישו בעודו ולד בבטן אמו, קודם שיצא ממנה, לקרבן אחר (שהוא חייב להביאו, ולהיפטר בכך מחובת הבאת קרבן נוסף).

ומכאן נפתח דיון בנושא אחד בפרק זה הנוגע לכלל ולדות קדשים. הנושא אכן כבר נידון בפרקים הקודמים, ולמדנו כי ולד של בהמת הקדשים מתקדש אף הוא מעצמו בקדושה שחלה על אמו, ואולם בפרק זה אנו דנים באופן שבעל הבהמה מקדיש את העובר לפני שנולד, ובכך מביא הוא להפקעתה של בהמת החולין מקדושת בכורה (שאם לא יעשה דבר ולדה, אם יהיה זכר, יתקדש בקדושת בכור לכשיצא ממנה). שכן אם אנו מניחים שיכולים הבעלים של בהמת חולין מבכירה (שולדה, אם יהיה זכר, יתקדש בקדושת בכור) להקדיש את הולדות. ואם אנו מניחים שיכול להקדיש את העוברים, נמצא שבהקדישו עוברה של בהמה מבכירה הוא מפקיעו מקדושת בכור לקדושה שהחיל עליו. וכיוצא בזה בהקדשת עוברים שבמעי בהמה מוקדשת לצורך ענין אחר. וכיוצא בזה בעיה נוספת — אם מקדיש בהמת חולין מעוברת, שהיא עצמה תוקדש לקרבן ממין אחד והעובר לקרבן אחר.

בנושא זה עולה שאלה ממין אחר — האם יש משמעות לסדר אמירת הדברים, וכן כיצד יש להתייחס לדקויות של הבדל בין לשון אחת לשניה. ומכאן מתחיל הדיון בנושא האחר של הפרק הנוגע לעיקר נושא המסכת — דיני התמורה: מה היא הלשון המדוייקת שעל ידה עושה תמורה, וכיצד היא נבדלת מן הלשון שבה הוא עושה פדיון (וחילול). שכן נבדלים הם התמורה והחילול זה מזה: שהתמורה — מחילה קדושה על בהמת החולין אך אינה מסירה את קדושת בהמת ההקדש. ואילו בחילול — מועברת קדושת בהמת ההקדש אל בהמת החולין, ובהמת ההקדש יוצאת לחולין בכך. שני הנושאים הללו — הקדשת העוברים, ודיוק לשון תמורה ופדיון הם עניינו של פרק זה.