הקדמות לתלמוד הבבלי · מנחות · סיכום לפרק י'

בפרק זה התברר בהרחבה ובפירוט רב עניינם של כלי המדות, ליבש וללח, שהיו במקדש.

נמסר כי למדידת היבש היו במקדש שני כלים: של עשרון ושל חצי עשרון. כלי העשרון שימש למדידת כל המנחות (ובכלל זה אף המנחות ששיעורן שנים ושלשה עשרונים, ואילו כלי חצי העשרון היה משמש לחלוקת מנחת חביתין (אותה היה הכהן מביא כעשרון שלם, מביתו). ונחלקו חכמים אם היו במקדש שתי מידות של עשרון, האחת מכילה עשרון גדוש (ששימשה לכל המנחות), והאחרת מכילה עשרון מחוק (ששימשה למנחת חביתין, ומפני שהיו חולקים אותה לשני חצאים, לכך לא היתה גדושה, כדי שלא יישפך דבר החוצה), או שלא היה אלא כלי אחד של עשרון.

למדידת הלח נמסר כי שבעה כלים היו במקדש. באשר למידתה, מידת ההין ששימשה בימי משה לשמן המשחה, אף ששוב לא היה בה צורך נשארה במקדש בין כלי המדה, ושאר שש המידות שימשו לנסכים השונים. כך במידות המכילות כמה לוגים (חצי ההין, שהם ששה לוגים — לנסכי הפר; שלישית ההין, שהם ארבעה לוגים — לנסכי האל; ורביעית ההין, שהם שלושה לוגים — לנסכי הכבש, ביין), וכך במידות המכילות לוג ומטה ממנו (לוג — למדידת שמן לכל המנחות; חצי לוג — למים לסוטה, ולשמן לתודה; ורביעית לוג — מים למצורע ושמן לנזיר, ובה היה מודד לכל חלה במנחת חביתין).

הכלים הללו נמשחו בשמן המשחה והתקדשו, וצריך היה שיהיו קדושים. שכן בכלי רביעית הלוג היו מודדים בשמן המשחה שמן לכל חלה וחלה של מנחת חביתין והכלי הוא שקידשו, וכלי חצי הלוג כדי לקדש בו את השמן שניתן לכל נר מנרות המנורה. במשך הדורות לא משחו את הכלים, וקידוש כלי המידות לדורות נעשה על ידי המדידה עצמה. ובאשר לדרך המדידה נקבע כי הדבר תלוי במחלוקתם של חכמים. במקדש היה כלי אחד בלבד, ומידת העשרון היתה מחוקה ולא גדושה. לגבי העודפים המשתפכים מהכלי (״בירוצים״) נקבע כי בכלי הלח — הריהם של קודש, ובכלי היבש — הריהם של חול.

מתוך שנידון עניינם של המידות השונות, נתברר גם דינן של מנחות הנסכים. שכן בתורה ניתנו שיעורים שונים בבלילת מנחות הנסכים, שיש ששיעור בלילתן הוא ביחס של שלשה לוגים שמן לעשרון אחד של סולת (במנחת נסכים של כבש), ויש ששיעור בלילתן הוא ביחס של שני לוגים שמן לעשרון סולת (מנחת נסכים של פרים או אילים). ובענין זה התברר כי כל עולות הבהמה (בין עולת נדבה ובין עולת חובה כאילו של אהרן ועולת יולדת) וכל קרבנות השלמים (ובכלל זה שלמי חגיגה ואיל נזיר, וכן כבשי עצרת) וכן קרבן תודה טעונים נסכים. ואילו החטאת והאשם (מלבד חטאת ואשם המצורע הטעונים נסכים), הבכור המעשר והפסח אינם טעונים נסכים. וכן המנחות והעופות.

הנושא השני שבפרקנו, הוא דין הסמיכה על ראש הקרבן. נקבע כי קרבנות היחיד טעונים סמיכה (מלבד בכור, מעשר ופסח), וקרבנות הציבור אינם טעונים סמיכה (מלבד פר הבא על כל המצוות). ובאשר לאנשים הסומכים נקבע כי אין אדם סומך על קרבן חבירו, וכן אין סמיכה בקרבן הגוי, והם אינם סומכים. אף הנשים אינן סומכות על קרבן עצמן (ואולם נחלקו תנאים אם נשים סומכות מרשות, ולא מחובה). הסמיכה נעשית באופן ששתי ידיו מונחות על ראש הבהמה (בין קרניה או עליהן), בלא חציצה ביניהן לבין ראש הקרבן.

בהשוואה שנערכה בין דיני הסמיכה ודיני התנופה (שהתבררו דיניה בפרק ״כל המנחות באות מצה״) נלמדנו כי חומרה יש בסמיכה בהשוואה לתנופה, שאין אחד סומך עבור כל בעלי הקרבן, אף שיכול להניף עבור כולם. ויש צד חומרה בתנופה על הסמיכה, שהתנופה נוהגת בקרבנות יחיד ובקרבנות ציבור, בחיים ובשחוטים, בדבר שיש בו רוח חיים ובזה שאין בו רוח חיים, מה שאין כן בסמיכה. וכדרכה של גמרא, אף בפרק זה אגב הדיון בשני הנושאים המרכזיים שבו עלו והתבררו עניינים שונים.