הקדמות לתלמוד הבבלי · פסחים · סיכום לפרק א׳

הנושא המרכזי שבפרק זה הריהו דין בדיקת החמץ וההכנות לביעורו. לאחר המשא והמתן בנושא זה מגיעים לסיכום: לכתחילה יש לבדוק את החמץ אור (בלילה שלפני) לארבעה עשר בניסן, אלא שאם לא נבדק החמץ בשעתו — בודקים אותו אף לאחר מכן עד זמן ביעורו.

בדיקה זו נעשית בכל מקום שייתכן שנמצאים בו מאכלים או פירורים של חמץ. אולם כיון שאפשר למבער החמץ להפקיר את החמץ או לבטלו הרי שבדיקת החמץ אינה אלא אמצעי להבטיח שלא יבואו להיכשל באכילת חמץ או החזקתו ברשות ישראל מתוך חוסר זהירות ושגגה. משום כך הקלו חכמים בכמה דברים בדיני בדיקת החמץ, ולא הצריכו לבדוק במקומות שיש בהם חשש סכנה או טירחה יתירה. אף אין חוששים חששות-יתר שמא יגררו עכברים את החמץ ויחזירוהו למקום שנבדק, או שמא מצוי החמץ במקום שאין החמץ רגיל בו. כללו של דבר: בדיקת החמץ מיועדת להוציא מרשותו של אדם מישראל כל חמץ ראוי לאכילה, ושלא יימצא בבית שלא מדעת בעל הבית.

ביחס לזמני ביעור החמץ המסקנה היא על פי הדעה הממוצעת, שיש לחלק בין סוף הזמן שמותרת בו אכילת חמץ (שעה רביעית) שהוא מוקדם לזמן שמותר עדיין ליהנות בו מן החמץ (שעה חמישית), שאף הוא מוקדם מן הזמן שבו חל איסור תורה על החמץ שברשותו של ישראל (סוף שעה ששית).

אגב העיון בפרק זה בזמנים שקבעו חכמים לביעור חמץ השתלשלו הדברים לדיון בעניני ספקות אחרים והורחב הדיבור הרבה בדיני הטומאה והטהרה. הדיון הארוך בגמרא הוא בדבר מקורם ותוקפם של כמה ענינים ודינים בהלכות טומאה. האם טומאות בדרגה של שלישי רביעי וחמישי לטומאה, הטומאות המיוחדות שבקדשים, ובטומאת המשקין בכללה, מה מטומאות אלה הוא מדברי התורה ומה אינו אלא מדברי חכמים וגזרותיהם. ומכאן כמובן גם מסקנות למעשה — מה הם הדברים שאפשר לבערם מפני הטומאה ומה הם אלה שיש רק לחשוש לצד איסור שבהם. אחדות מן השאלות הללו נפתרו בשלמותן, ואחדות הושארו לדיון נוסף במקומן בהלכות טהרות.