הקדמות לתלמוד הבבלי · פסחים · הקדמה לפרק ב׳

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. (שמות יב, טו)

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי.... (דברים טז, ג)

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. (שמות שם, ח)

לאחר בדיקת החמץ מגיעה לפי סדר הזמנים שעת ביעורו. השאלה מתי מבערים את החמץ נלוית לשאלה העקרונית בדבר מהות האיסור החל על החמץ ועל ההנאה ממנו. אמנם בתורה נאמר איסור ברור ומפורש על אכילת החמץ, ואפילו על הימצאו בבית במשך ימי חג הפסח, ואולם לא נאמר דין הנאה מן החמץ. משום כך יש לברר מהו בכלל היחס בין איסורי האכילה וההנאה; האם איסור הנאה הוא איסור מיוחד לעצמו, או שמא אינו אלא הרחבתו הטבעית של איסור האכילה?

איסור הנאה זה שבחמץ, כיון שהוא איסור רק לזמן מוגבל וברשות ישראל, מחייב אותנו לברר את מקורותיו בתורה וכן את היקפו, וכמו כן את הגדרת איסורו של החמץ כשהוא מצוי שלא בידי ישראל, או של החמץ שנשאר לאחר חג הפסח. בעיות אלה וכיוצא בהן נדונות בהרחבה בפרק זה.

ממצוות ביעור החמץ, עוברים לדון בצד האחר שבמצות הפסח — חובת אכילת המצה (והמרור הנלוה לה). ויש לברר ממה אפשר לעשות מצה כשרה כדי לצאת בה חובת אכילת מצה, בין בקביעת מיני התבואה שמהם ראוי וצריך לעשות מצה, ובין מבחינת הגדר ההלכתי באותם דברים: מה הם הדברים שמפני איסורם אסורה אף הכנת מצה מהם, ובאלו מקרים יש היתר להשתמש בחומרים שיש עליהם איסור מה. וכמצה — כן מרור: יש להגדיר מהו מרור שציוותה התורה עליו, האם הוא צמח מסויים אחד או מיני צמחים מרובים, ומהו המובחר ביניהם. וכמו במצה — מה היחס בין מצות אכילת המרור לאיסור והיתר שבירקות שמשתמשים בהם לצורך זה.

בירור שאלות אלה ובעיות אחרות הנלוות להן הוא ענינו של פרק זה.