הקדמות לתלמוד הבבלי · בכורות · סיכום לפרק ה'

כל הקדשים שנפל בהם מום, גם לאחר שנפדו והותרו באכילה, לא פקעה מהם קדושתם לגמרי, והם אסורים עדיין בגיזה ועבודה, ומכל מקום לא נאסרה מכירתם בשוק כדרך בשר חולין. ואף שהיה מקום לחשוש לזלזול בקדשים, התירו חכמים את הדבר, מפני שיש בכך רווח להקדש. לעומת זאת, בבכור ומעשר, שהם רכוש הבעלים (הבכור של כהן, והמעשר של בעליו) ואינם נפדים מיד ההקדש — לא הותר הדבר, מפני שאין בכך רווח להקדש. בתוך כך עסקה הגמרא באיסור שאסרה התורה על מכירת המעשר. וסוכם כי אין איסור זה קיים אלא כשהוא חי, אבל לאחר שנשחט — מותר בשרו במכירה, אלא שחכמים אסרו את הדבר, אלא אם כן נעשה הדבר בהבלעה או לצורך יתומים.

משעה שנעשה הבכור בעל מום והותר בשחיטה ואכילה מחוץ למקדש — דין אכילתו כדין אכילת בשר חולין לכל דבר. ואף שנחלקו בדבר, סוכם כי הותר לכהן לשתף כל אדם עמו באכילתו, לא רק ישראל אלא גם גוי. ומכל מקום, הואיל ועדיין קדושת הבכור עליו, והוא אסור בגיזה ועבודה, נאסר להפשיט את עורו לצורך עשיית נודות, משום שיש בכך בזיון הקדשים.

הטלת מום בבכור (כבשאר קדשים) אסורה מן התורה, והטלת מום זו נאסרה בין באופן ישיר ובין בדרך של גרמא. ונחלקו חכמים האם איסור הטלת מום קיים בקרבן שכבר יש בו מום, וכן נחלקו האם הותר הדבר במקום בו הבכור נמצא בסכנה וצורך ריפוי. ומסקנת ההלכה שאלו ואלו לא נאסרו, והעושה מום בבכור לצורך רפויו — הותר לשחוט את הבכור עליו.

חכמים קנסו את המטיל מום בבכור שלא יוכל לשוחטו. אף שנחלקו חכמים בדבר, מסקנת ההלכה היא כי לכשייוולד לו מום אחר — מותר לשוחטו. כיוצא בו, סוכם כי כאשר קנסו חכמים את מטיל המום (והוא הדין לשאר עבריינים) לא קנסו אלא את העבריין עצמו, אבל אם מת — לא קנסו את בנו אחריו.

לא קנסו את המטיל מום בבכור אלא אם עשה זאת במתכוון, וכל שנעשה הדבר במכוון אסור לשוחטו, גם אם לא נעשה בידים, אלא בדרך של גרמא, וכן במקרים שאדם אחר, אפילו ילד או נכרי, עשה בו מום לדעתו של הכהן. אבל אם עשה את הדבר כדי להתגונן מפני הבכור שהיה רודפו, או אפילו מחמת התפרצותשל כעס — מותר לשוחטו.

אף שלא נחשדו הכהנים על שחיטת בכור תמים, נחשדו הכהנים על הטלת מומים בבכורותיהם, כדי להתירם בשחיטה ובאכילה. ולפיכך הצריכו חכמים שיעיד אדם אחר ולא הכהן עצמו, שמום זה שבבכורו נפל בו מאליו. ולא חילקו חכמים בענין זה בין כהן חבר ובין כהן עם הארץ. ומכל מקום, רק הכהן עצמו חשוד על הבכור שלו (ויש אומרים — גם רועה כהן בעדר ישראל), אבל כהן אחר רשאי להעיד על של חבירו, ואין חוששים לגומלין, ואפילו בניו ובני ביתו של כהן נאמנים על כך (חוץ מאשתו מפני שהיא כגופו). ויש מקרים בהם נאמן הכהן עצמו על המום — כאשר אמר שהראה מום זה לחכם פלוני, והתירו. כמו כן, דוקא כהנים נחשדו על בכור שבידם, אבל ישראל לא נחשדו על ספק בכור שבידם, מפני שאינם חשודים על הבכורות, וכן לא נחשד ישראל על מעשר בהמה שבידו, מפני שבידו להטיל בו מום בהיתר קודם שיעשר את בהמותיו.

אף ששנינו שאין מתירים את בשחיטה הבכור אלא על פי מומחה, במקום שאין מומחה — שלשה אנשים רגילים מתירים את הבכור. ומכל מקום אין הדברים אמורים אלא במומים מובהקים, שאין ספק לגביהם, אבל במומים אחרים — אינם רשאים להתיר. ומי שלא הראה את הבכור למומחה ושחטו, ומכר את בשרו — הבשר ייקבר ועליו לפצות את הקונים, חוץ ממה שכבר נהנו (והוא הדין לשאר איסורים).