אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳. (במדבר יח, יז)
קריאה במקור
הקדמות לתלמוד הבבלי · בכורות · הקדמה לפרק ה'
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה׳. לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל. (ויקרא כז, לב-לג)
פרק זה מהוה המשך לפרק הרביעי, והוא עוסק בחלקו הראשון בדיני הבכור שנפל בו מום, עד כמה הוא עומד בקדושתו, וכיצד צריך הכהן לנהוג בו, ובחלקו השני — באלו אופנים מותר הבכור בעל המום בשחיטה.
כפי שנתבאר בפרק השני של מסכת זו, קדשי המזבח שנפל בהם מום ונפדו, אף שהותרו באכילה — לא פקעה לגמרי קדושתם מהם, ונאסר לנהוג בהם מנהג חולין. מתוך כך עולה השאלה האם מותר לעסוק במכירתם כדרך שנוהגים בכל בהמת חולין, או שמא יש בכך משום זלזול בקדשים? ובאופן מפורט עולה לגבי הבכור והמעשר, שאינם יוצאים מידי ההקדש על ידי פדיון, האם יש אופנים בהם ניתן למוכרם?
הבכור שהוא תם וקרב במקדש מותר באכילה רק לכהנים ובני משפחותיהם, וכאן דנים בשאלה האם גם אכילת בעל המום בכלל זה. או שמא, מאחר והותר באכילה מחוץ לירושלים, לטמא ולטהור — שוב אין בו כל קדושה, והוא מותר לכל, כבשר חולין?
מן התורה נאסר להטיל מום בקדשים, ובכללם הבכור, וכמה שאלות עולות בענין זה: האם איסור הטלת מום קיים גם במקרים בהם יש צורך לרפא את הבכור ממחלה? ומה הדין אם ממילא כבר קיים בו מום?
הנחה פשוטה ומוסכמת במסכת זו היא שחכמים קנסו את המטיל מום בבכור שלא יוכל לשחוט את הבכור על כך. וכאן עוסקים בגבולותיו של קנס זה: האם בכור שהוטל בו מום אסור בשחיטה לעולם, או שמא אם יפול בו מום אחר — מותר לשוחטו? האם יורשו של הכהן רשאי לשחוט את הבכור? ומה דינו של מום שנעשה לא על ידי כהן, אלא על ידי אדם אחר? האם יש להבחין בין מקרים בהם נעשה הדבר למען הכהן, לבין מקרים אחרים? ומה דינו של מום שהוטל בבכור על ידי הכהן עצמו, אך לא בכוונה להטיל בו מום?
שאלות אחרות עולות לגבי נאמנותם של הכהנים על מומי הבכור. חכמים קבעו כי הכהנים, מתוך שהיו חשודים להטיל מום בבכורותיהם, אינם נאמנים להעיד שמומים אלה נפלו בבכור מאליהם. וכאן עולה השאלה: האם אכן כל כהן בחזקת חשוד על הדבר? ומה דינו של תלמיד חכם, שבוודאי אינו חשוד על כך? לצד אחר, האם כהן יכול להעיד על בכור של כהן אחר? ומה דינם של בני ביתו של הכהן? אגב כך עולה השאלה לגבי מעשר בהמה, שאף הוא אסור על בעליו בשחיטה, עד שיפול בו מום — האם בעליו נאמן לומר שמום שבו נפל מאליו?
אלו הם ענייניו העיקריים של הפרק, אף שבסופו הוא חוזר לנושאים שנדונו בפרק הקודם, למי יש סמכות להתיר את הבכור, ובקנס שקנסו חכמים לאסור בהנאה את הבכור שנשחט שלא על פי היתר מן המוסמכים לכך.
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- William Davidson Edition - Hebrew
- רישיון המהדורה
- CC-BY-NC
- ייחוס ומקור המהדורה
- 'https://korenpub.com/collections/the-noe-edition-koren-talmud-bavli-1'
- הערות המהדורה
- שימוש במהדורה זו בהתאם לתנאי הייחוס והשימוש הלא־מסחרי. יש לבדוק מחדש לפני שימוש מסחרי.
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 00fa8f5853823afd2bc549fc29a8df23ab174d57f53a71cb19daedcb723cb279