הקדמות לתלמוד הבבלי · בכורות · סיכום לפרק ד'

משעה שנולד בכור בהמה טהורה בביתו של אדם הריהו קדוש, ואולם, כיון שהבכור שהוא ממתנות כהונה — מן הראוי שיינתן לכהן ״דרך גדולה ושירות לפני המקום״, כמתנה שאינו צריך לעמול בה (רמב״ם), ולפיכך תיקנו חכמים שעל הבעלים לעסוק תחילה בגידול הבכור, בבהמה דקה שלושים יום, ובגסה — חמישים יום, ורק אז יינתן לכהן. גם אם הציע הכהן לבעלים לקבל את הבכור קודם — אינו רשאי, מפני שהוא נראה כמסייע לו בתמורה לקבלת הבכור, ואף שרשות הבעלים להחליט למי לתת את הבכור — אינו רשאי לקבל על כך תמורה.

הבכור צריך להישחט ולהיאכל על ידי הכהן בתוך שנתו הראשונה (״שנה בשנה״), לא רק כשהוא תמים וצריך לעלות ולהקריבו בירושלים, אלא גם אם הוא בעל מום, ונאכל בכל מקום. ומכל מקום, נותנים לו שלושים יום משעה שנפל בו מום, כדי לשוחטו, גם אם עברה שנתו.

אין הכהן רשאי לשחוט על פי עצמו את הבכור בעל המום, אלא על פי מומחה מיוחד לכך, וכל בכור שנשחט שלא על פי היתר של מומחה — נאסר בהנאה, וייקבר גם אם יש בו מום לפנינו, אפילו כאשר ברור שהיה בו מום זה מתחילה. ולא רק לגבי הכהן עצמו נאמר דבר זה, אלא כל מי שאינו מומחה שראה את הבכור ונשחט על פיו — הבכור ייקבר, ועל אותו אדם לפצות את הכהן משלו.

כמו ראיית בכורות, כך גם בעניינים אחרים, של דיני ממונות, הוראת איסור היתר, ודיני טומאה וטהרה, כל מי שלא הוסמך לדון בהם — נדון כמזיק, וחייב לשלם למי שניזק בעקבות פסיקתו. ומכל מקום לא ניתן לחייבו כמזיק על דיבורו בלבד, אלא כאשר עשה מעשה, כגון שנטל מזה ונתן לזה. וכל זה הוא דוקא במי שאינו מומחה, אבל מומחה שראה את הבכור, או דן את הדין, ונתברר שטעה — פטור מלשלם, מפני שעשה ברשות.

יש מקרים בהם גם דינו של המומחה אינו דין — כאשר נטל שכר לדון. שכן נאסר מן התורה ליטול על שכר על לימוד התורה, ועל עשיית המצוה, כגון לדון דין ולהעיד עדות, או להזות מי חטאת על טמא מת, ועוד. ומכל מקום, לא נאסרה אלא נטילת שכר לדון, אבל רשאי הדיין ליטול פיצוי על מה שנתבטל ממלאכתו באותה שעה.

היו כהנים שהיו חשודים לשחוט את הבכור של על פי מומחה, ולמכור את בשר הבכור, עורו וצמרו, למרות שאלו אסורים בהנאה. חכמים קבעו כי אין לקנות מן החשוד כל דבר שיש חשש שהוא בשר הבכור, עורו או גיזתו. ומכל מקום, דברים מעובדים, שיש בהם טירחה יתרה — מותר לקנות מהם, מפני שאין אדם עמל בדבר שהוא עלול להפסידו אם ישמעו חכמים ויקנסוהו. וכשם שאסרו חכמים לקנות מן החשוד על הבכורות — כך גם אסרו לקנות מן החשודים על מכירת דברים אחרים באיסור, כגון מכירת פירות שביעית כפירות רגילים, וכן מכירת תרומה לשם חולין. ומכל מקום, לא גזרו אלא בדברים שיש בהם זיקה לאיסור עצמו עליו הם חשודים.

אגב כך דנו בפרק זה בדיני החשודים על האיסורים, וסוכם כי לא כל החשוד על איסור אחד חשוד גם לדברים אחרים, אלא רק אם האיסור השני שווה לו, או פחות ממנו, בחומרתו. אבל כל שיש צד של חומרה באיסור הקל ממנו, או אפילו צד של חומרה בעיני הבריות — אינו חשוד על האיסור האחר.

מקום נרחב הוקדש לדיני החשוד לדבר איסור, כיצד ניתן לקבל אותו לחברת הנאמנים, ובעיקר בהקשר של עמי הארץ והחברים שבזמן המשנה, מה מעמדם של בני משפחותיהם של עמי הארץ והחברים, האם תלמידי חכמים צריכים גם הם קבלה, או שנאמנים הם מעצמם. ומכל מקום קבעו מספר עקרונות השייכים גם לעניינים אחרים, ובכללם, שהבא לקבל על עצמו דברי חברות חוץ מדבר אחד — אין מקבלים אותו, וכן דינו של כהן המקבל על עצמו דיני הכהונה, וכמוהו הגר הבא לקבל עליו עול מצוות — שאין מקבלים אותו אלא אם קיבל על עצמו את כל דברי התורה. ומצד אחר אמרו חכמים בענין העבריינים הרוצים לחזור בתשובה, שיש ללכת בדרכיו של מקום, וכל הבא לשוב בתשובה — מקבלים אותו, בלא קשר לחומרת העבירות שעשה.