הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא קמא · סיכום לפרק ז׳

בכללם של דיני התשלומים עבור הגניבה (וטביחה ומכירה) יש לחלק בין השבת הקרן שהיא חובה ממונית פשוטה, לבין תשלום כפל ותשלום ארבעה וחמישה שהם בכלל דיני קנסות. דיני קנסות אינם נגבים אלא על פי בית דין של דיינים סמוכים, והמודה בעבירה שיש עליה קנס — פטור מלשלם את הקנס. ומדיוק הלשון הכתוב למדים שהגונב מן הגנב פטור מלשלם את הקנס.

חיוב הקנס של תשלומי ארבעה או חמישה מצומצם יותר מדיני הכפל. בעוד שחובת תשלום הכפל חלה כמעט על כל דבר שנגנב, בין שיש בו רוח חיים ובין שאין בו רוח חיים (להוציא קרקעות, עבדים ושטרות), הרי שחובת תשלומי ארבעה וחמישה אינה אלא לגבי שה — שאם טבחו או מכרו משלם ארבעה, ושור — שהטובחו או מוכרו משלם חמישה. חיוב תשלומי הכפל עבור הגניבה אינו רק בגנב עצמו, אלא גם בטוען טענת גנב על פיקדון שהופקד בידיו. תשלומי ארבעה וחמישה בהיותם גזירת הכתוב מוגבלים גם על פי גזירת הכתוב שיש לקיימו ככתוב בו. ולכן כל בן כלאים אינו בגדר זה. וכיוצא בזה אם לא נעשתה המכירה בשלימות (ששייר הגנב במכירה חלק כלשהו), או שהטביחה לא נעשתה בדרך שחיטה (אף שאין חובה שהבהמה השחוטה תהא גם כשרה לאכילה) — בטל הקנס המיוחד הזה. אין תשלומי ארבעה וחמישה לחצאין, ואין תשלומים אלה אלא להדיוט. וכלל הוא, בכל מקום שמפני טעם כלשהו אין חיוב כפל — אף אין חלה חובת ארבעה וחמישה. כיוון שאין חיוב קנסות אלה על הגנב אלא לאחר שהעידו בו עדים על הגניבה והמכירה או הטביחה, נידונו בפרק זה עניינים שונים בגדרי עדות ופסולי העדים (כגון עדים שהוזמו). כן נידונו דרכי קביעת התשלומים השונים כאשר בין הגניבה לטביחה או למכירה התרחשו שינויים (כגון של ערך הגניבה).

לפרק זה נוסף חלק אחר — הדן בתקנות שונות שתיקנו מימים ראשונים (מימי יהושע בן נון) עד לדורות אחרונים, שיש בהן הגבלות והוראות לגבי דרכי ההתנהגות בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. ואגב כך דנים גם ב״תקנות עזרא״ שאף הן תקנות ראשונים, למרות שאינן מיוחדות רק לארץ ישראל.