הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא בתרא · סיכום לפרק ו׳

המוכר לחבירו פירות (וכן מיטלטלים המיוצרים ונמכרים בכמויות גדולות) מקבל הקונה עליו (אם אין מנהג אחר במדינה) שיהיה בהם אחוז מסויים של פסולת הבאה מבחוץ (אבנים, קש וכיוצא בהם) או של מוצרים מקולקלים (כגון קנקנים סדוקים). אין המוכר רשאי לערב פסולת במה שהוא מוכר, אבל אינו נדרש לברור ולהוציא כל מה שנתערב בתהליך הטבעי של גידול וייצור.

בעיות מיוחדות יש ביין (ובפרט ביין שלהם) העשוי להחמיץ במשך זמן קצר, במקרים כאלה אין האחריות חלה על המוכר אם מתחילה מכר יין ראוי. אולם, כאשר מפרש הקונה שרצונו ביין משובח שאינו מחמיץ במהרה — הדין עם הקונה. וכיוצא בזה ביין רגיל, אם היה היין עדיין בכלי של המוכר.

אגב הדיון בטיבו של יין לעניני מקח וממכר עסקה הגמרא בהגדרות ההלכתיות של יין, מתי הוא מוגדר כיין, לענין ברכות, קידוש וניסוך על גבי המזבח.

כעין חלוקה זו בענין טיבה של הסחורה הנמכרת, יש גם במי שקנה דברים ומצא שאינם ראויים למטרה שרצה בה, כגון שקנה גרעינים לזריעה ומצא שאינם ראויים לכך. כללו של דבר בענין זה הוא שכל הקונה דבר העשוי לשמש למטרות שונות, אם הוא מפרש מראש לשם מה הוא קונה, הרי כאשר מקבל דבר שאינו ראוי למטרתו שלו — הרי זה מיקח טעות. אבל אם אינו מפרש — כלל גדול הוא שאין הולכים בענייני ממונות אחר הרוב, ויכול המוכר לטעון שמכר דבר הראוי למטרה אחרת.

בדיני מכירת מקרקעין נקבעו השיעורים המקובלים כאשר קונה אדם שטח קרקע למטרה מוגדרת (בנין בית או רפת, או מערת קבורה) או מזמין בנין כזה מקבלן.

מובן כי כאשר הקונה מפרט את הדברים אין מקום לשאלה, אולם במקום שנאמרו הדברים בלשון כללית, נקבע בפרק זה (לפי המנהג באותם ימים) מה שיעורו של בית קטן ובית גדול, טרקלין או בית חתנות. וכיוצא בזה לגבי מערת קברים (אחת או כפולה או מרובעת), מה גודל החצר, ומה מספר הכוכים וכיוונם בכל מערה.

אף לדרכים יש שיעור אחיד. דרך היחיד היא בת שתי אמות וחצי, דרך שבין עיר לעיר היא בת שמונה אמות, דרך הרבים היא בת שש עשרה אמות, ודרך ערי מקלט כפלים מזה. ואילו דרך המלך (וכן דרך הקבר) אין לה שיעור ומרחיבים אותה לפי הצורך.

כשם שנקבע שיעורה של דרך, כך נקבע בפרק זה גם זכות השימוש בה. מי שיש לו זכות להיכנס לבית חבירו או לחצירו — רק הוא לבדו רשאי להיכנס שם, ורק בשעות המקובלות, ואינו רשאי להכניס לשם אחרים, ולא להשתמש בדרך לכל מטרה אחרת. אבל אם קבעו דרך מיוחדת מן הצד — יש זכות שימוש מלאה לבעל הדרך להשתמש בה כאילו היתה שלו, אבל גם בעל החצר וגם בעל הדרך אינם רשאים לזורעה. דברים אלה אמורים בדרך היחיד, אבל דרך רבים העוברת בתוך שדה, אין בעל השדה רשאי לחוסמה ואף לא לשנות מממסלולה. ואם עושה כן — הרבים משתמשים הן בדרך הישנה והן בחדשה.