הקדמות לתלמוד הבבלי · מנחות · סיכום לפרק ח'

עם זבח התודה היו באים ארבעה מיני מנחות (״לחמי תודה״): מין אחד של חמץ, ושלשה מינים של מצה: חלות, רקיקין, ורבוכה (החלוטה ברותחים). ובכל מין ומין היו עשרה לחמים, כלל לחמי התודה היו עשויים משתי איפות קמח (שהן שש סאים מדבריות), מחצית מכמות זו, היתה מיועדת לעשר חלות החמץ, ואילו המחצית האחרת לכל שאר שלשים לחמי המצה. שכן למדו חכמים שיהיו לחמי המצה שקולים במידתם כלחמי החמץ.

מלחמי התודה מופרשת תרומה. מן הכתוב למדים כי שיעורה של תרומה זו הוא עשירית מן החלות (כנלמד מדין תרומת המעשר), כאשר מכל סוג מופרשת חלה אחת שלימה, ונמצא איפוא מפריש ארבע חלות, שאותן הוא נותן לכהן, והן נאכלות לכהנים (ולנשיהם, כקרבן התודה עצמו), והשאר נאכל לבעלים. נקבע כי התרומה צריכה להינטל כשכל החלות מחוברות (אם שהן נתונות בכלי אחד, או שהן נמצאות זו בצד זו). ועוד נקבע שאף אם הפריש את התרומה טרם נאפו החלות בעודה עיסה — הרי זו תרומה, ועושה ממנה חלה שלמה. אכן באשר לדינה של תרומה זו, אם היא כתרומת דגן (שהאוכלה חייב מיתה וחומש, והריהי מדמעת את תערובתה), אם לאו, הסתפקו חכמים, ולא הכריעו בדבר.

קדושתם של לחמי התודה תלויה בקרבן שעמו הם באים, אם היה הלחם מחוץ לחומות ירושלים בשעת השחיטה — ודאי לא קדש. ואם לא קרמו פני החלות בשעת שחיטת הזבח, ואפילו רק של חלה אחת — לא קדש הלחם, שעדיין אינו נקרא ״לחם״. ואשר לשחיטה שאינה ראויה, נקבע שאם שחט את התודה שלא לשמה — לא קדש הלחם. שחט במחשבת חוץ לזמנו — קדש הלחם. שחט במחשבת חוץ למקומו — נחלקו חכמים אם קדש הלחם. כאשר נשחט קרבן תודה אחד על שמונים חלות, נקבע שאם נתכוון לקדש רק ארבעים מתוכן (ואת שאר הארבעים ייעד לאחריות, שאם יאבדו הראשונות — יביא את אלה), קדשו הלחמים. אולם כיון שאין ידוע איזה מן הלחמים קדשו, לכך יש לאכול את כולם בקדושה, ויתן תרומה לכהן אחת מכל עשר חלות מכל סוג. נשחט הקרבן ונמצא בעל מום — לא קדשו הלחמים.

מי שאבדה תודתו והפריש אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאה הראשונה, והרי שתיהן עומדות לפניו, נקבע שהריהו מקריב אחת מהן (איזו שירצה) ומביא עמה לחמי תודה, ואת השניה הריהו מקריב ללא לחם. אף השאלות הקרובות לכך נתבררו, ונקבע שולד תודה הריהו בכלל ״מותרות״, ואין מביאים עמו לחמים. וכיוצא בזה בתמורת תודה (שאמר על בהמת חולין שתהא תמורתה של קרבן התודה, וחלה בכך קדושת הקרבן עליה), אף שהיא עצמה קרבה, אין מביאים עמה לחמים. והוא הדין במפריש שתי תודות לאחריות (שאם תאבד תודתו, יביא את האחרת), שמביא לחמים עם הראשונה בלבד.