הקדמות לתלמוד הבבלי · נזיר · הקדמה לפרק ג׳

וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדֵּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְהִזִּיר לַה׳ אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ. (במדבר ו, ט-יב)

פרק זה עוסק בבירור הבעיות השייכות למשך הזמן המדוייק של הנזירות ומתי הוא סיומה, ובעיקר כאשר אין מדובר בנדר נזירות אחד שהושלם כדרכו, אלא כאשר היו נזירויות אחדות צמודות זו לזו, או כאשר נסתר נדר הנזירות על ידי טומאה.

משך זמנה של נזירות סתם (שלא קצב לה זמן ארוך יותר) הוא לכתחילה שלושים יום שלימים, ובדיעבד המגלח ביום שלושים עצמו יצא (וטעמו של דבר שנוי במחלוקת ראשוני האמוראים בפרק ראשון), אלא שנתעוררה השאלה מה דינן של שתי נזירויות שנזר בזו אחר זו, כיצד מונים את הימים בהן.

בסתירת הנזירות על ידי טומאת מת יש להבדיל בין מקרים שונים. בתורה מפורש שהנזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו — כל הימים שנהג בהם נזירות אינם נחשבים, ולאחר שיטהר חוזר ומתחיל נזירותו מתחילה. אלא שיש מקום לדון במי שכבר השלים את ימי נזירותו, או נמצא ביומה האחרון, ולפני שהספיק לגלח נטמא, האם דינו כמי שנטמא בתוך ימי נזירותו וסופר שוב את מניין ימי נזירות. שאלה אחרת היא במי שנזר בהיותו טמא, האם חל נדר נזירות עליו, וממתי מתחיל לספור. וכן במקרה הפרטי של מי שנזר ונהג נזירות בחוץ לארץ, שהיא לפי גזירת חכמים קדומה ״אדמה טמאה״. בעיה אחרת הנקשרת לענייני פרק זה, העוסק במי שנזר כמה נזירויות, היא במי שאינו יודע כמה נזירויות נזר, ועדים מעידים עדויות סותרות ביחס לכך.

בעיות אלה, שמקצתן נסמכות על עניינים שנזכרו ונדונו בפרקים הקודמים, הן עניינו של פרק זה.