הקדמות לתלמוד הבבלי · גיטין · סיכום לפרק ח׳

מאחר שלמדנו כי ״ונתן בידה״ אין משמעו דווקא ידה ממש, הרי כל שנותן את הגט לאשתו בחיקה או בכלי הצמוד לה — הרי זה כאילו נתן בידה. ויתרה מזו — אפילו זורק לה את הגט לתוך מקום שהוא רכושה (בית או חצר) או אף אם נזרק הגט באופן שנכנס למחיצות רשות האשה, או סמוך לה ברשות הרבים — הרי זה גט. אולם אמרו חכמים שלמעשה לא יסמכו על כך ויימסר הגט ממש בידה של האשה, כדי להוציא מכל ספק. אף שהרחיבו חכמים את משמעות ״בידה״, מדקדקים בקיום האמור בתורה ״ונתן״ — שאין די בכך שהגט מצוי ברשות האשה או בידה, אלא צריך שיימסר לה על ידי מעשה נתינה שעושה הבעל.

״גט ישן״ שהוא גט שניתן לאשה ולאחר מכן נתייחדה עם בעלה (ואפילו לא היו עדים שנבעלה לו, ובלבד במי שהיתה נשואה, אבל בארוסה אין חוששים לבעילה על סמך יחוד בלבד) הרי זה פסול לכתחילה, וצריך לתת לה גט אחר. אולם אם נתגרשה בו — רשאית להינשא לאחר. שלא אסרו חכמים בכך אלא משום גזירה וחשש ללעז.

תיקנו חכמים שיכתבו בגט את התאריך לפי המנין שמונים באותה מלכות שניתן בה הגט, אבל גם באותם דורות (כי לאחר זמן התלמוד אין מקפידים עוד בכך וכותבים למנין שטרות או למנין יצירה) אין גט כזה פסול בדיעבד אם נתגרשה בו.

בזמן התלמוד נהגו לכתוב ״גט מקושר״ שצריכים לחתום עליו שלשה עדים או יותר, אם חסר בו עד אחד — יכולים להשלים בחתימת כל אדם, ואם נישאה בגט חסר נראה שלא תצא מבעלה. אולם גט ששינה בו שם האיש או האשה, או שטעו ומסרו בטעות את הגט לידי הבעל ואת הקבלה על תשלום הכתובה לידי האשה — הרי זה פסול לגמרי, ואם נישאת האשה דינה כאשת איש שנישאה לאחר, והוולד ממנו ממזר.