הקדמות לתלמוד הבבלי · נדה · סיכום לפרק ט'

בבירור דינה של האשה הרואה דם בתוך ספל בו הטילה מימיה, נמצא שנחלקו חכמים בדבר. יש שאמרו שהריהי טהורה (ומעתה, אף לכתחילה הריהי יכולה לעסוק בטהרות), ואחרים אמרו שהריהי טמאה (לענין תשמיש עם בעלה ולענין עיסוק בטהרות). ויש שהבחינו באופן בו הטילה מימיה: שאם היה זה בעמידה — הריהי טמאה, שכן באופן זה יוצאים מי רגליה בדוחק, ואפשר שחזרו לאחוריהם אל המקור, ובשובם מהמקור יצא איתם דם. ואם היה זה בישיבה — הריהי טהורה, שכן ודאי הוא שבא הדם מפצע שבמקור, ולא מהמקור עצמו. אף באופן זה הובחן עוד בין היושבת על שפת הסיר ומקלחת את מי רגליה לתוכו בחוזק (שהריהי טהורה), לבין המטילה את מימיה בשתיתה, ולא בקילוח (שהריהי טמאה).

וכן נחלקו חכמים בדינה של האשה באופן זה שבו היא מטילה מימיה במקום שבו אף האיש מטיל את מימיו. שיש שטיהרוה (שכן הרי זה ספק ספיקא: אם בא הדם מן האיש או מן האשה. ואף אם נאמר שבא מן האשה, שמא זהו דם מכה), ויש שטימאוה (שכן אין דרכו של איש לראות דם בהטלת מימיו, וחזקתם של דמים אלה שבאו מן האשה). ונחלקו עוד חכמים האם אף במקרה זה, של דם הנמצא במקום המשותף להטלת מימי האיש והאשה, יש מקום להבחנה בין המטילה מימיה בעמידה לבין המטילה מימיה בישיבה.

ובאשר לשאלה האם יכולה האשה שהשאילה את חלוקה לנכרית (שכבר ראתה פעם דם, ויש הסבורים שאף בזו שעדיין לא ראתה, ואולם הגיע זמנה לראות) או לאשה נדה, ונמצא כתם בחלוק, לתלות בהן את כתם הדם, נקבע כי מאחר שאין הן מתקלקלות על ידה (שהרי אף בלא שתתלה בהן, הינן טמאות), לכך הריהי תולה בהן. ואילו בעניינן של כמה נשים שישבו או ישנו במקום אחד ונמצא דם תחת אחת מהן, נקבע שכולן טמאות, שהרי אין מקום לתלות באחת מהן יותר מאשר בחברותיה. ואולם בהלכה זו באו הבחנות שונות באשר לאופן בו ישנו או שכבו יחד, ובאשר למקום המדוייק בו נמצא הדם.

ובאשר לשאלה האם ניתן כתם לבדיקה נקבע כי ישנם סממנים מוגדרים אשר באמצעותם ניתן לבדוק את הכתם אם אכן של דם הוא או של צבע. שאם לאחר שהעבירו על פני הכתם את הסממנים הללו הוא לא נעלם — הרי זו ראיה שכתם זה הוא של צבע. שכן אילו היה כתם זה של דם, היה נעלם על ידי הסממנים הללו.

עוד נתברר בפרקנו כי כדרך שנקבעת הוסת בהתייחס לזמני הראיה, כן הריהי נקבעת בהתייחס למצבי הגוף הקודמים לראיית הדם. שאם היתה רגילה קודם לראייתה לעשות כפיהוק וכעיטוש או לחוש כאב מסויים מוגדר, הרי זו קובעת בכך וסת. ומעתה אף היא אינה מטמאה טהרות למפרע, אלא משעת ראייתה. וכשם שקביעתה של וסת הריהי בשלוש פעמים, כך גם עקירתה הינה בשלוש פעמים.