הקדמות לתלמוד הבבלי · ערכין · סיכום לפרק ט'

בענין המוכר שדה אחוזתו, סוכם כי אף שהוא רשאי ומצווה לגואלה, אינו יכול לעשות כן בפחות משתי שנים מיום ליום משעה שמכרה. ולא רק על המוכר חל האיסור (לנסות לשכנע את הקונה להחזירה לו), אלא גם על הקונה נאסר לקנותה למשך פחות משנתיים. שתי שנים אלו הן שנים של תבואה, אבל שנת שמיטה, וכן שנות שידפון וירקון, אינן עולות מן החשבון. ומצד אחר, לא מספר תבואות הוא מוכר לו אלא מספר שנים, ולכן אם מכרה לו בסוף השנה כשהיא מלאה תבואה, יכול להחזירה לו לאחר שנתיים כשהיא ריקה.

בענין גאולת קרקע, כמו בפדיון עבד עברי מיד בעליו, נקבע כי יש להקל על הפודה. ולפיכך, כאשר מכר את השדה לפי שווי מסויים, ולאחר מכן ירד ערכה, או להיפך — יש ללכת אחר הערך הנמוך של השדה. והוא הדין כאשר מכר הקונה את השדה לאיש אחר, והבעלים בא לפדותה מידו — מחשב עמו לפי השער הנמוך. מצד אחר, החמירה התורה בפדיון שדה אחוזה שנמכרה, שהואיל והיא חוזרת ביובל לבעליה — אינו רשאי ללוות כסף כדי לגואלה, ואינו יכול לגואלה לחצאין. וכן אינו רשאי למכור שדה אחת שלו על מנת לגאול שדה אחרת, קרובה יותר או יפה יותר. ולעומת זאת, אם הקדיש שדה, הואיל ואם לא יגאלנה לא תחזור לידו ביובל — מותר בכולם.

בענין המוכר בית בעיר חומה, סוכם שהוא רשאי לגואלו במשך שנה מעת לעת, עד לתאריך זה בשנה הבאה, ובשנה מעוברת נכלל גם חודש העיבור. ואם לא גאל את הבית — הריהו חלוט ביד הקונה. וכשגואל בתוך שנה — מחזיר לקונה את כל הכסף שקיבל מידו, ואינו מנכה לו שכר דירה במשך כל אותו זמן. מכר הקונה לאדם אחר — יכול הבעלים לגאול מן השני עד מלאת שנה משעה שמכר את הבית, ולאחר מכן נחלט הבית ביד השני, ואין הראשון יכול לגואלו מידו. כן נתבאר כי אם הקדיש בית עיר חומה — אינו נחלט להקדש לאחר שנה, אלא יכול לגואלו מיד, וגם לאחר היובל.

בהגדרת ״בית מושב עיר חומה״ סוכם כי הוא אינו חל רק על בתים, אלא על כל מבנה המצוי בעיר חומה, ובכלל זה אפילו בורות, אבל לא על שדות וכיוצא בהם. וכן בית הבנוי בחומה עצמה אינו נידון כבית עיר חומה.

עוד נתבאר כי ״עיר חומה״ לענין זה היא עיר המוקפת חומה, אבל לא עיר שבתיה עצמם בנויים בצפיפות כחומה, ולא עיר חוף, שימה חומתה. כמו כן סוכם כי רק עיר שהיתה לה חומה מתחילתה נחשבת בעיר חומה, ולא עיר שנתיישבה ואחר כך הוקפה.

הזמן הקובע להגדרת עיר מוקפת חומה הוא הזמן בו כבשו בני ישראל את הארץ, וכל עיר שהיתה מוקפת חומה באותה שעה על ידי יושבי הארץ יש לה דין זה. נחלקו הדעות האם קדושה ראשונה בטלה, ורק אלו שחזרו וקידשו עולי בבל יש להן דין עיר חומה, או האם קדושה הראשונה נשארה, וכל עיר שידוע שהיתה מוקפת חומה בימות יהושע יש לה דין עיר חומה. אגב כך נתברר כי בזמן עזרא חזר היובל לנהוג ועמו שאר דינים הקשורים בו, ובכללם דין בתי ערי חומה. ומכל מקום, יש הסבורים כי היתה זו תקנה מיוחדת, ולא מדין תורה.

נושא אחר שנידון בקצרה הוא דין ״בתי החצרים״. וסוכם כי לא רק עיר שאין לה חומה, אלא גם זו שיש לה חומה, אם אין בה שלוש חצרות של שני בתים בכל אחת — יש לה דין בתי החצרים. וייפתה התורה את כוחו של המוכר בית חצרים, שיכול לגואלו החל משעה שמכר לו, כדין בתי ערי חומה. ומצד אחר אינו חלוט לקונה, אלא יכול לגואלו בגרעון כסף כדין השדה, וכן יוצא כמותו לבעלים ביובל.

חלקו האחרון של הפרק דן בערי הלויים, שאמרה התורה כי אין להם דין ערי ישראל, אלא נגאלים לעולם. וסוכם כי הדברים אינם נוגעים דווקא ללויים, אלא גם ישראל שירש את אבי אמו הלוי דינו כן. ולעומת זאת, בית של לוי בערים אחרות — יש לו דין של בית רגיל. עוד סוכם כי מה שנאמר לגבי ערי הלויים ושדותיהם שלא יימכרו, כוונתו שאסור לשנותם, ולכן אין עושים שדה למגרש ולא מגרש לשדה, וכן אין עושים עיר למגרש ולא מגרש לעיר. ודין זה הרחיבו חכמים גם לערי ישראל, משום יישוב הארץ ונויה.