הקדמות לתלמוד הבבלי · מכות · הקדמה למסכת מכות

מסכת מכות היא מסכת נילווה ומשלימה למסכת סנהדרין¹וראה בדברי הרמב״ם בהקדמתו למשנה לגבי סדרה ועניינה של המסכת. והיו אף שסברו כי בסידור הראשון של המשנה (ששים מסכתות בלבד) היתה מסכת זו ממש חלק ממסכת סנהדרין., לפי שגם מסכת זו עוסקת בחוק הפלילי, בעונשים שמענישים בית דין את העובר על דיני התורה, ולא כמסכתות הראשונות בסדר נזיקין, העוסקות בעיקר במשפט האזרחי שעניינו סכסוכים שונים שבין איש לרעהו. עם זאת הובדלה מסכת זו ממסכת סנהדרין, משום שמסכת סנהדרין דנה בעיקרה בעבירות החמורות ביותר שיש עליהן עונש מוות, ואילו מסכת מכות עוסקת בעבירות שעליהן מענישים עונשים אחרים.

בדיני ישראל מצויים שלושה מיני עונשים מלבד עונש המוות: תשלום ממון, חובת גלות וקבלת מלקות (מעיקר הדין אין בדין התורה עונש מאסר, אף כי לעתים היו עוצרים את החשוד כדי שלא יברח)²ראה ויקרא כד, יב. במדבר טו, לד. אבל ראה סנהדרין פא,ב.. ואכן, במסכת זו מתבררים הדברים הנוהגים בסוגי עונשים אלה.

מבחינת תוכנה דנה מסכת מכות בשלושה נושאים כלליים. אף כי הם נזכרים גם במקומות אחרים בתלמוד, עיקר ביאורם הוא במסכת זו. נושאים אלה הם: דיני עדים זוממים, דיני גלות ודיני מלקות. ואף שאין הרבה צדדים משותפים בין הנושאים הללו, נכללו במסכת זו כיון שכולם הם השלמת דיני העונשים שבמסכת סנהדרין.

מקור הדין בעדים הזוממים מפורש בתורה (דברים יט, טז— כא), ומקצת דיניהם מבוארים במסכת סנהדרין. עיקר הדין הוא שאם באים עדים ומעידים על אדם עדות שיש בה לחייבו (במיתה או במלקות או בתשלום ממון) ובאים עדים אחרים ומעידים כנגד עדות זו, הרי מאחר שזממו העדים הראשונים להזיק לנידון הם נענשים בכך שעושים להם כפי שזממו לעשות לנאשם. הבעיה העקרונית בנושא זה היא כיצד ניתן להוכיח ששני עדים שהעידו הם אכן בגדר של ״עד שקר העד, שקר ענה באחיו״. שהרי עדות של שני עדים (לאחר שנחקרה כראוי) נחשבת כהיגד של אמת גמורה, עד שגם עדים המודים ששיקרו אינם נאמנים על כך, ומדוע ייאמנו העדים המכחישים יותר מן העדים הראשונים? פתרון מסויים לדבר נמצא באופן ההזמה, שאכן לא ניתן להעמיד עדות אחרת מול העדים הזוממים ולקבלה, אלא רק בדרך של ״באותו זמן עמנו הייתם במקום פלוני״, באופן בו נשמטת האפשרות שהעדים הזוממים אכן העידו אמת, אולם בעיקרו של דבר כבר אמרו בתלמוד³ראה ב״ק עב,ב. סנהדרין כז,א. שדין העדים הזוממים הוא ״חידוש״ בתורה, כלומר דין העומד לעצמו, שיש לו מערכת הלכות משלו, ואין ללמוד עליו או ללמוד ממנו לעניינים אחרים. מפני טעם זה אף מדייקים בלשון הכתוב ביותר, לקיים את הדברים כלשונם המדוקדקת, לא להוסיף סייגים או גזירות נוספות על הכתוב.

עם זאת עומדות שתי בעיות, האחת היא כאשר אין אפשרות לקיים את לשון הכתוב ״ועשיתם לו כאשר זמם״ בלא לגרום לפגיעה חמורה שאינה מן הדין, ואם אין מקיימים דין ״כאשר זמם״ — מדוע יצאו העדים הזוממים פטורים בלא עונש? ומצד שני השאלה העקרונית, מפני מה לא ייענשו עדים זוממים משום עצם העבירה של עדות שקר (המפורשת בעשרת הדברות ״לא תענה ברעך עד שקר״⁴שמות כ, יג. אמנם בתלמוד (מכות ד,א—ב) יש מחלוקת בפרטים בענין זה.). ולמעשה נפתרות הבעיות זו על ידי זו, שבכל מקום שאי אפשר לקיים ״כאשר זמם״ מענישים את העדים במלקות משום עדות השקר.

אף דין הגלות לרוצח בשגגה הוא דין מיוחד מצדדים שונים. מן הכתוב עולה שיש בגלות שלושה צדדים המשלימים זה את זה: הגלות היא עונש, הגלות היא כפרה לרוצח ולארץ, והגלות היא הגנה להורג מפני גואל הדם. שלושת הצדדים הללו מביאים למסקנה כי לא בכל מקרה שגורם אדם למותו של חבירו יהיה חייב על כך בגלות. אם משום שהחטא שחטא ההורג הוא חמור ביותר, ולא די לו בכפרה זו, ואם מפני שהיה זה בגדר תאונה שאי אפשר למונעה, ואינו חייב לא בעונש הגלות ולא בהגנה מגואל הדם. אף הדוגמאות המובאות במקרא לענין מי שחייב גלות מלמדות שמדובר רק בעבירה מוגדרת למדי, הריגה מתוך שגגה שאינה מגיעה לכלל רשלנות פושעת, אבל מצד אחר היתה יכולה להימנע אם היה ההורג נוקט באמצעי זהירות מתאימים.

צד הכפרה שיש בגלות לעיר המקלט ניכר בדין לפיו הרוצח חוזר מעיר המקלט למקומו לאחר מות הכהן הגדול. צד ההגנה בגלות לעיר מקלט בולט במה שאסור לגואל הדם לפגוע ברוצח כאשר הוא מצוי בעיר או בתחומה. והעונש שבגלות מכוון בדיוק לעניינו, שכן מצד אחד אין הגולה נענש יותר מאשר בעצם הגלות לעיר המקלט (ואין נוטלים ממנו את אמצעי מחייתו, החומריים ואפילו הרוחניים), ומאידך — אסור לו לצאת מעיר המקלט מפני כל סיבה שהיא, ובה עליו לשהות כל ימי חייו, ולהיקבר שם אם מת בעודו גולה.

עונש המלקות אף הוא מפורש בתורה, אלא שלא נתבאר בה מי הוא ה״רשע״ החייב במלקות. מסורת חז״ל בענין זה אחת היא ביסודה ומוסכמת על הכל: העובר בזדון ועושה דבר שאסרה התורה לעשותו — הוא החייב מלקות. בעונש המלקות מצויים העקרונות של ענישה, הרתעה, וכפרה. העונש עצמו הוא חמור (ומספר המלקות קצוב בתורה), עד שבפועל צריך לבדוק אם מבחינה רפואית יוכל הנאשם לשאת בעונש זה. צד ההרתעה בא לידי ביטוי בזה שהעונש נעשה בפרהסיא, ויש עמו לא רק כאב הגוף של האדם המולקה אלא גם קלון. אולם בעונש זה יש גם כפרה, לפי שלאחר שלקה ונענש ״הריהו כאחיך״ ונמחל עוונו⁵מגילה ז,ב, ומחילה זו מועילה אפילו לאנשים שנתחייבו בעבירות חמורות שיש עליהן עונש כרת⁶ואכן, הרצון להגיע על ידי עונש זה לידי כפרת עוונות הוא שהיה אחד המניעים החשובים בנסיון לחדש את הסמיכה, כמבואר בתשובות מהר״י בירב..

בפועל לא היה עונש זה מצוי כל כך, משום שכמבואר במסכת זו יש איסורי לא־תעשה רבים שאינם נכנסים בכלל הגדרה המדוייקת של חיוב מלקות. יתר על כן, בעונש המלקות כמו בעונש המוות, אין דנים אלא את מי שברור לגמרי שחטא במזיד, ולשם כך דרושים לא רק שני עדים אלא גם התראה קודמת למעשה. ונוסף לכך מבואר במסכת זו כי כאשר חלים על אדם שני עונשים בגלל עבירה אחת, ואחד מהם הוא עונש מלקות — נדחה עונש המלקות מפני העונש האחר⁷לא רק כאשר יש גם עונש מוות על אותה עבירה, אלא גם כאשר יש עונש ממון עליה. מלבד במקרה יוצא מן הכלל (״מוציא שם רע״)..

עיקר הדיון במסכת זו הוא בנושאים ראשיים אלה, ואולם כדרך הגמרא מגיעים לידי בירור גם ענייני הלכה אחרים, שאחדים מהם מצויים רק כאן לגבי גדריהן והגדרותיהן של עבירות שונות שיש עליהן עונש מלקות. יש גם דברי אגדה במסכת זו, ורובם באים לדון בצד האחר של הדברים — בשכרן של המצוות, ובדרך שבה גם דברים הנראים כשליליים יכולים לרמוז לטוב שלעתיד לבוא.

במסכת מכות שלושה פרקים, שכל אחד מהם דן באחד משלושת הנושאים המרכזיים של מסכת זו.

פרק ראשון ״כיצד העדים״ — דן בצדדים שונים שיש בדיני עדים זוממים.

פרק שני ״אלו הן הגולין״ — מגדיר את ענייני ההריגה שחייבים עליהם גלות, וכן כיצד מתבצע עונש הגלות למעשה.

פרק שלישי ״אלו הן הלוקים״ — דן בדיני מלקות, הן בבירור כללי של סוגי העבירות שלוקים עליהן, ובכמה עבירות מיוחדות שיש עליהן עונש מלקות, וכן כיצד נעשה עונש המלקות בפועל.