הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · הקדמה לפרק א׳

פרק זה דן בעיקר בתיקונו של המבוי: הדרך להכשירו כדי שמותר יהיה לטלטל בו בשבת. ביתר פירוט עוסק הפרק בבירור דיני מבוי שאינו מפולש. המבוי שדיברו בו חכמים בכל מקום הוא סימטה פתוחה לרשות הרבים, ומשני צדיה מחיצותיהם של חצרות או של בתים הפתוחים אליה. מבוי סתום הוא מבוי הפתוח לרשות הרבים בצידו האחד, וצידו השני סתום במחיצה, כך שאין הרבים יכולים לעבור דרכו. ואילו מבוי מפולש הוא אמנם סימטה קטנה — שהיא צרה ומעוטת שימוש מכדי להיות רשות הרבים ממש ואולם בהיותה פתוחה משני צדדיה לרחובות, הרי היא מקשרת בין רחוב אחד למשנהו, ורבים עוברים דרכה מרחוב זה לרחוב זה.

כדי לערב את המבוי שיוכלו הדרים בו (״בני מבוי״) לטלטל בו בשבת יש לעשות שני מיני תיקון: האחד, שישתתפו כל יושבי המבוי במאכל מסויים, ועל ידי כך ייחשבו כולם כדרים בבית אחד, ואשר בו מותר להם לטלטל, כבכל רשותם, ביום השבת. דרכי תיקון זה (״שיתוף מבואות״) מבוארות בפרקים אחרים במסכת זו. התיקון השני הוא בגוף המבוי עצמו, ומטרת התיקון היא להבליט את היות המבוי נפרד לעצמו ומובדל מרשות הרבים. לשם כך, עושים במבוי, בצד הפונה אל רשות הרבים, חציצה מסויימת המשמשת בדרך סמלית של נעילתו כעין חייץ רביעי למבוי. חציצה זו יכולה להיות עשויה באחת משלוש צורות: האחת, על ידי קורה ששמים על גביו של המבוי בפתחו. תיקון אחר הוא על ידי ״לחי״, דהיינו: שמצמידים לפתח המבוי הפונה לרשות הרבים פס צר, כדי שישמש ויסמל מחיצה לסגור בה את פתח המבוי. תיקון שלישי, הנחשב למועיל אף במבואות מפולשים, הוא על ידי בניית צורת פתח, כלומר: שמעמידים בפתח המבוי שלש קורות היוצרות יחד צורה של מזוזות ומשקוף הראויים להעמיד בהם דלת, ועל ידי כך להדגיש את היות המבוי סגור בפני הרבים.

דרכים אלה של תיקון המבוי מקובלות היו על רוב חכמי ישראל. אלא שעדיין יש מקום לברר את פרטי ההלכה הללו. ענינו של פרק זה הוא, איפוא, במיצוי דיני הלחי והקורה וצורת הפתח ובביאור פרטיהם, כיצד הם נעשים, מה שיעוריהם, ובאלו מקרים יפה כוחם. בירורים אלה קשורים בחקירה יסודית יותר בדבר מהותם של סוגי מחיצה אלה: האם יש לראותם כסמל וכהיכר בלבד, או שמא מהווים הם מחיצה של ממש המקיימת את הנדרש לפי ההלכה. ומבעיה זו מסתעף הדיון לשאלה אחרת: מהו מעמדו של המבוי מבחינה הלכתית ולדיני שבת. בירורן של בעיות אלה מצדדים רבים הוא עיקר ענינו של פרק זה.