הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · הקדמה למסכת עירובין

רְאוּ כִּי ה׳ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. (שמות טז, כט)

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה׳ מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. (ישעיה נח, יג)

וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. (ירמיה יז, כב)

מסכת עירובין כולה היא המשך והשלמה למסכת שבת. מסכת שבת, שעיקרה ורובה עוסקת בכל דיני שבת, דנה גם בדברים רבים שהם כללים ופרטים בעניני עירובין. ואילו מסכת עירובין עיקר עניינה בעניינים אלה. מסכת עירובין היא איפוא חלק מורחב מאד של מסכת שבת. אותו צד מיוחד בדיני שבת שהוא עיקרה של מסכת עירובין הריהו תקנות חכמים שונות הקשורות במלאכת ההוצאה בשבת. מלאכה זו אינה מלאכת יצירה ממש, כשאר המלאכות שאסור לעשותן בשבת. שכן אין בעשייתה יצירתו של שינוי מהותי, של דבר חדש שלא היה קודם לכן. מלאכה זו מוגדרת באיסור שאסרה התורה להעביר בשבת כל חפץ שהוא מן הרשות (התחום המוגדר) בה הוא נמצא אל רשות אחרת.

״מלאכה״ זו היא לאמיתו של דבר יחודית, הלכה מיוחדת של התורה, המוסיפה ומדגישה את מהות השבתון שבשבת. שכן לשבתון יש כמה וכמה פנים: יש בו צד של שביתה ממלאכה — הפסקת מלאכת היצירה של ימי המעשה, אף גם שקט ומנוחה; הפסקת התנועה והזיע של ימות החול, הפסקת ההעברה, ההבאה וההוצאה של דברים שונים בין תחומו של היחיד לתחום הרבים, והקפאתה של רשות הרבים עצמה למצב של דמימה ושבתון. כדי שיהא השבתון שלם, קבעה התורה תחומים מיוחדים, ״רשויות״ בעלות הגדרה מיוחדת לענין שבת בלבד (שכן הן אינן מזדהות עם כל חלוקה אחרת של רשויות, לא בדיני ממונות ולא בדיני טומאה), והיא אסרה להעביר חפצים מרשות לרשות או אף לטלטל בתחום רשות הרבים.

ארבע רשויות יסודיות הן בדיני שבת: רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית, ו״מקום פטור״.

וכך מוגדרת רשות היחיד לדיני שבת: כל מקום שיש בו שטח של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, והוא מובדל מסביבתו בהבדל גובה של עשרה טפחים. בין שהבדל זה נוצר על ידי מחיצה, או על ידי תעלה גובלת, או שהיה המקום כולו מוגבה או נמוך מסביבתו, הרי זה רשות היחיד, ואפילו היה מקום זה שייך לרבים ועומד לשימושם. וכרשות היחיד נדון גם כל חללה (ה״אויר״) של רשות זו.

לעומת זאת, מקום שרוחבו לפחות שש עשרה אמה, והרבים משתמשים בו (ויש אומרים: ששים ריבוא איש ליום) הרי הוא רשות הרבים. אף חלל רשות הרבים דינו כרשות הרבים, אבל רק עד לגובה עשרה טפחים מקרקעה. שתי רשויות אלה הן רשויות עיקריות מדברי תורה.

עליהן הוסיפו חכמים רשות שלישית: כרמלית, והגדרתה: כל מקום ששטחו לפחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אך אין לו מחיצה, העושה אותו לרשות היחיד ואף אין הרבים משתמשים בו תדיר, כגון שדות או ימים, גזרו חכמים שיהא דין המקום הזה כדין רשות הרבים.

ואולם מקום מסוים ומובדל מסביבתו שאין שטחו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וכן החלל שמעל לרשות הרבים והכרמלית, הם מקום פטור, לאמור: שאיסורי הוצאה וטלטול אינם חלים בו כלל. ואסרה תורה להעביר כל חפץ מרשות לרשות בין רשויות אלה וכן אמרה לטלטל כל חפץ ארבע אמות בתחום רשות הרבים. וכאמור, דין כרמלית הוא כדין רשות הרבים, מדברי חכמים.

רשויות ותחומים אלה שיסודם בתורה היו במשך שנים רבות כל ההגבלות שבדיני הילוך וטלטול בשבת. ואולם לאחר שעם ישראל התבסס היטב בארצו והגיעה תקופה של שלום והתפתחות הישוב בכל מקום, מצאו חכמים כי במהלך החיים הרגיל, בערים ובכפרים ובשאר מקומות מיושבים, עדיין אין השבת ניכרת כל צרכה. רשויות השבת, בשל הגדרותיהן המופשטות שאינן קשורות כלל בשימוש בכל רשות, מתערבות זו בזו ומיטשטש ההבדל ביניהן. שכן רשות היחיד המרובה בדיירים ובעוברים ושבים נעשית למראית העין כרשות הרבים, ואין הבדל ניכר לבריות בין רשות הרבים לפי הגדרתה ההלכתית השלמה ובין רשות היחיד. וכיוצא בכך, אין שביתה ומנוחה במקום ישוב כאשר אנשיו הולכים ושבים בעצם יום השבת ואינם שובתים ונחים — אם כי אינם עושים בכך כל איסור. וכדי להגביר את שמירת השבת, דאגו חכמי הדורות עוד בימי הבית הראשון בגזירותיהם וסייגיהם לאסור דברים שונים המותרים מן התורה.

רוב סייגים אלה כלולים במונח ״שבות״, שמשמעו: איסור שמדברי חכמים (״מדרבנן״), ומטרתו להוסיף לצד השבתון שבשבת. בין סייגי השבות הללו מצויות גם אותן הגבלות שהן הנושא לדיון במסכת עירובין. עיקרם של סייגים אלה הוא בהגבלה מרובה של תחום היתר השימוש ברשות היחיד וכן בהדגשה יתרה של ההלכה המקורית שממנה נובעות רשויות השבת: ״אל יצא איש ממקומו״ כפשוטה. על פי גזרות חכמים רשות היחיד לכל דבר היא רק מקום אשר בו מצויים ומשתמשים בפועל אדם אחד ובני משפחתו. ואילו ״רשות היחיד״ המשמשת למעשה לרבים, כגון חצר שדרות בה משפחות אחדות, וכולן משתמשות באותה חצר, במבואות ובסימטאות שחצירות פתוחות אליהם, אף שכל אלה הם אף לדעת חכמים רשות היחיד, מכל מקום כיון שהרבים מהלכים בסימטאות אלה ומשתמשים בהן, עשאון חכמים כרשות הרבים לענין איסור טלטול. הגבלות אלה שהוטלו על רשות היחיד נועדו לצמצם את ההיתר לטלטל בתוך רשות זו. הגבלה אחרת היתה הגבלת היתר התנועה בכל מקום, ותקנו חכמים תחום שבת שאין להלך יותר משיעור זה. תחום זה שיעורו אלפיים אמה לכל צד, ממקום השביתה.

סייגים אלה שתקנו חכמים הם נקודת המוצא של מסכת עירובין. כי עיקרי הדיון במסכת עצמה הם במציאת דרכים מעשיות שונות המאפשרות לפתור את הבעיות הנוצרות בגלל הגבלות אלה. כדי להגיע למטרה זו אין מבטלים את עצם סייגי חכמים וגזרותיהם אלא דנים כיצד ניתן להדגיש בצורות אחרות את רשות היחיד והפרדתה מרשות הרבים, או באיזה אופנים מותר להלך מחוץ לתחום ועם זאת לשמור על המסגרות המחייבות צמצום ומיעוט הילוך כזה בשבת. התקנות המרובות, המהוות רוב בנינה של מסכת עירובין, עומדות בעיקרן על שימוש בכל העקרונות המצויים בהלכה.

בכל המתייחס לדיני שבת יש מקום נרחב בהלכה לשורה של מושגים שיש בהם מידה רבה של הפשטה. מושגי ה״רשות״ וה״תחום״, המחיצה והחלל, לעתים אינם זהים למראית העין החיצונית. פעמים רבות גם הרשויות וגם המחיצות אינן ניכרות בחיי המציאות ואינן אלא הגדרות משפטיות של מצבים ועקרונות. ואולם, ראיית הדברים מתוך השקפה הלכתית עקרונית ומופשטת אינה בהכרח מקור של החמרה וצמצום. תוך שימוש באותם עקרונות מופשטים ובהרכבתם יחד אפשר להגיע גם להקלות מפליגות המעוגנות בתפיסה היסודית של מושגי ההלכה.

ואכן תוכנה הפנימי של מסכת עירובין כולה הוא — בירור היסודות העקרוניים של מושגים רבים. ובעיקר בשתי בעיות יסודיות: מהותה של מחיצה ומהותה של דירה. המחיצה היא מרכיב יסודי הגובל ויוצר את ה״רשות״ והמבוי, החצר והבית ועוד. ודאי שמחיצה איתנה ואטומה כולה החוסמת כל מעבר שהוא בכל מלואו — מחיצה היא. ואולם מחיצה מעין זו היא מקרה קיצוני. בדרך כלל אין במחיצה קיומם של כל התנאים הללו, ופעמים שאין היא חזקה עד כדי להוות חסימה של ממש, פעמים שיש בה דלתות וחלונות או חללים אחרים, ופעמים אינה חוסמת פתח בכל מלואו. ומשום כך יש למצוא הגדרות נרחבות יותר שיהא בהן כדי להקיף את כל המחיצות, לסוגי הכמות והאיכות שלהן. ואכן, המושגים ״לבוד״ ״גוד אחית״, ״גוד אסיק״, ״חבוט״ ואחרים, המרחיבים ומפשיטים את מושג המחיצה שכולם הרחיבו את היקפו של המושג גם למחיצות שאינן מושלמות. ומתוך צירוף הכללים הללו ושימוש עקבי בהם נתונה האפשרות לעשיית אמצעי־חייץ למיניהם כגון ״קורה״ ו״לחי״, ״צורת הפתח״ ו״פסי ביראות״, אשר כולם מהווים מחיצות על פי הגדרות עקרוניות אלה, גם אם אין בהם משום חציצה וחסימה שלמה.

ובדומה לכך, בירורה של השאלה מה הוא הנחשב למקום דירתו הקבועה של אדם, ומהו מקום משכנו המיוחד. אף כאן אפשר למצוא דוגמות קיצוניות אחדות שאין בהן ספק כלל; מי שאוכל וישן ושוהה כל יומו בבית המיוחד אך לו לבדו — ודאי שיש לו מקום דירה מוגדר. אולם מכיון שהמציאות אינה בנויה רק על מקרים בודדים, שכן למעשה אין רוב בני אדם חיים במבודד ואינם חיים כל חייהם במקום אחד בלבד, משום כך מתגלה הצורך למצוא הגדרות מופשטות וכוללות יותר של המושג ״לדור במקום״, ולקבוע מתי נחשבים אנשים אחדים כאילו היו אדם אחד בלבד — שקשרי משפחה ותלות יוצרים שיתוף וצירוף כגון זה וכמה יש להיות קשור ושרוי במקום מסויים כדי להיחשב כדר בו. ועם קביעת גבולות והגדרות לדברים אין בהם כבר אותה חלוקה פשטנית הנראית לעין בין דייר ואורח, תושב המקום או עובר אורח. דירתו של אדם ומקום שהותו ניתנים לעתים לצמצום רב ולעתים אפשר להרחיבם ולשתף עימם אחרים. ואכן על סמך הגדרות יסוד אלה של ״מקום דירה״ נוצרו אפשרויות הנותנות מקום ל״עירובי חצרות״, ״שיתופי מבואות״ ו״עירובי תחומין״, שבכולם מצוי אותו גרעין יסודי של הרחבת מושג הדירה וקביעת גבולות מופשטים לו.

כל הפרטים הללו שבמסכת עירובין עלולים להיראות כאילו היו הערמות ועקיפות של החוק היסודי. ואולם לאמיתו של דבר, דרך חיים לפי עקרונות ההלכה מחייבת ניסוחם והגדרתם בצורות מופשטות ומורחבות. וכל הגדרה הכוללת בתוכה גם מקרי ביניים שונים מחוייבת מעצם מהותה לוותר על מראית העין הפשטנית. אותם דברים אשר עלולים להיראות בהשקפה ראשונה כהערמה וכעקיפה בלבד מתגלים עם התבוננות הנכוחה בהם כחלקים מחוייבים של מערכת הגדרות עמוקות וברורות בעניני רשויות, מחיצות ודירות. אכן, הפירוט המרובה של תקנות העירובין והשימוש המרובה בהיתרים הנובעים מתפיסתו העקרונית של הדין מיוחדים למסכת עירובין. מאחר שאף ההגבלות היסודיות מקורן הראשוני רק בדברי חכמים, יש מקום לגלות את האפשרויות המרובות הטמונות בעצם מסקנותיה של ההלכה. ואף על פי כן, העקרונות הנתונים לנו במסכת עירובין הם אותם העקרונות הקיימים בכל תחומי ההלכה, בין להחמיר ובין להקל, ולא נתייחדה מסכת עירובין אלא בשילובם במערכת בעיות אחת, ועם זאת אינה חורגת מהתחום שתחמו להם חכמים בכל מקום.

מסכת עירובין מתחלקת לעשרה פרקים.

בפרק הראשון, ״מבוי״ דנים בעיקר בהיתר הטלטול, ההוצאה וההכנסה במבוי הסתום, על ידי התקנת ה״לחי״ וה״קורה״.

בפרק השני, ״עושין פסין״, דנים בתקנה המיוחדת של פסי ביראות ובדיני אותם חלקי רשות היחיד שאינם משמשים לגמרי לדירה.

הפרק השלישי, ״בכל מערבין״, עוסק בהרכב המזון הנדרש לצורך העירובין, ומכאן ממשיך לדון בהלכות עירובי התחומין ובספקות המתעוררים לגבי תחולתו של העירוב במקרים שונים.

המשך הענין הוא בפרק רביעי, ״מי שהוציאוהו״, הדן בקביעת התחום ליוצא מחוץ לתחומו המיוחד לו, או במי שאין לו תחום ישיבה מיוחד וצריך לקנות לעצמו תחום.

הפרק החמישי, ״כיצד מעברין״, עוסק בדרכים בהם מודדים את התחומים ליושביה של עיר, מה הם גבולות העיר לענין זה, כיצד קובעים את תחומיה, וכיצד ממשיכים למדוד משם אלפיים אמה לתחום.

בפרק ששי, ״הדר״, חוזרים לדיון הראשון שבהלכות עירובי חצרות: מתי וכיצד יכולים בני החצר על ידי עירוב להיעשות כאיש אחד ולהתיר טלטול בחצרם, ובאלו מקרים אינם יכולים לעשות כן.

פרק שביעי, ״חלון״, ממשיך את הדיון בעירובי החצרות מצד אחר: באיזו תנאים אפשר להחשיב שתי חצרות סמוכות כחצר אחת, ומתי גורמות המחיצות שביניהן להחשיבן כשתי חצרות נפרדות. נושא אחר בפרק זה הוא: כיצד נוהגים הלכה למעשה בשעת שיתופי מבואות.

ונושא זה ממשיך אף בפרק שמיני, ״כיצד משתתפין״. בפרק זה אף דנים בעירוב הנעשה בשביל דיירים של שתי דירות שכל אחת נמצאת בקומה אחרת של הבית. אף דנים באיזה אופן יכולות הן להיעשות כחצר אחת בכל. וכן בהלכות עירובי חצרות כשיש גם מקוה מים באותה חצר ובתקנות המיוחדות לדבר.

פרק תשיעי, ״כל גגות״, עוסק בבירור היחס בין הרשויות השונות שתקנו חכמים לענין שבת; בתים וגגות, חצרות וקרפיפות, חצרות סמוכות גדורות או פרוצות, באלו תנאים, מתי וכיצד מותר לטלטל ביניהן ומחוצה להן.

פרק עשירי, ״המוצא תפילין״, אמנם מתחיל בדיון במקצת דיני עירובין ובמקרים מיוחדים של היתרי חכמים, אבל מרחיב הוא בדיונו בכמה וכמה דינים הקשורים למסכת עירובין רק משום היותם נכללים בגדר ה״שבות״ שהם סייגים וגדרים שאסרו חכמים לעשותם בשבת, מה מותר ומה אסור לעשות ביום השבת בתחומים אלה שתקנו חכמים לענין שבת ובבירור כללי של תוקף תקנות אלה במדינה ובבית המקדש.