הקדמות לתלמוד הבבלי · נדה · סיכום לפרק ג'

עיקר דין טומאת לידה באשה שילדה אמור בכל אופני הלידה: בין שילדה זכר ובין שילדה נקבה, בין שילדה ולד חי ובין שילדה ולד מת, ואף בזו שהפילה את ולדה. ואולם מאחר וטומאה זו תלויה בולד הנולד, לפיכך קבעו חכמים כי כל ולד שהופל לפני שמלאו ארבעים יום מתחילת ההריון — אין הוא נחשב כלל כולד, ואין זו נחשבת לידה לטמא את האשה. ועוד קבעו כי אף זו שיצא מרחמה דבר שאין בו צורת אדם כלל, בין שהיתה לו צורת בהמה או צורת עוף או כל יצור אחר (פרט לאדם) — אינה נטמאת בטומאת הלידה.

במקרים בהם לא ברור אם מה שיצא מרחמה הוא ולד אדם והיתה זו לידה או שמא לא היה זה ולד אדם כלל, וכגון שיצאה ממנה חתיכת בשר, או דבר אחר כגון קליפות או שערות. וכן זו שיצאה מתוכה הנרתיק בו מתפתח הולד (שפיר), או המעטפה בה נמצא הולד לפני לידתו (שליה), או דמות שנמחקה צורתה — בכל אלה נקבע שאין הן נחשבות כלידה לענין טומאת הלידה. ואולם אם יצא דם מרחמה עם הלידה — הריהי טמאה מחמת הדם, ולא מחמת הלידה.

אכן אם ילדה שפיר שנראה בתוכו כעין רקמת ולד, הריהי צריכה לחשוש ללידה, ומספק תנהג לחומרה כאילו היה זה זכר ונקבה. אף האשה שילדה ולד שיש לו צורת פרצוף אדם, חוששת ללידה. ואם מינו ניכר — תנהג לפי מינו, ואם אין מינו ניכר — תנהג לחומרה טומאת זכר ונקבה.

בדומה לכך היולדת עובר שנמחקה צורתו (סנדל), נוהגת בו מספק טומאת זכר ונקבה. ואם יצאה ממנה שליה, הרי זה סימן שהיה שם ולד, אף שלא נראה הולד מקודם, ומן הסתם נימוק ברחם, והריהי טמאת לידה.

מאחר וטיבה של טומאת הלידה תלוי במינו של הנולד, ויש שאין מינו של הולד ברור, וכגון שילדה טומטום או אנדרוגינוס, קבעו חכמים שתנהג לחומרה כטומאת זכר וכטומאת נקבה. כיוצא בדבר נקבע לגבי זו שהפילה ואינה יודעת מה מינו של זה שהפילה, שהריהי נוהגת כטומאת זכר וכטומאת נקבה. וכן אם אין ברור לה אם היה זה ולד כלל, הריהי נוהגת טומאת לידה לזכר ולנקבה, וכן טומאת נדה.

עוד נקבע כי הולד שנולד שלא כדרכו, וכגון שיצאו רגליו תחילה, וכן אם היה הולד יוצא חתיכות, אין זו נחשבת כלידה עד שיצא רובו. נולד כדרכו, הרי זו נחשבת כלידה משיצא רוב ראשו, ולענין זה משיצא רוב מצחו, הרי זה כרוב ראשו.

ובשאלה האם אפשרי לפתיחת רחם (״פתיחת קבר״) בלא יציאת דם, נחלקו חכמים. יש הסבורים שאפשר לפתיחה בלא ראיית דם, וכשהפילה חתיכה (שאינה נראית כולד אדם) יתכן שלא ראתה דם, והריהי טהורה. ומכל מקום אין הדברים אמורים אלא כאשר בדקה עצמה ומצאה שהיא טהורה. ויש הסבורים שאי אפשר לפתיחה בלא ראיית דם, ואולם אין הדברים אמורים אלא בפתיחה גדולה, ואולם בפתיחה קטנה, כגון ביציאת חתיכות חתיכות, אפשר לפתיחה בלא ראיית דם. ולענין הרואה דם בשפופרת, שלא נראה הדם בבשרה, העלו שאינה נטמאת בכך, ולא גזרו בכך חכמים טומאה מדין ״כתם״, שכן אין זו דרך ראייה.