הקדמות לתלמוד הבבלי · נזיר · סיכום לפרק א׳

לענין קבלת הנזירות קבעו כלל שכל כינויי נזירות המקובלים בלשון הבריות (או שקבעו חכמים), וכן ״ידות״ שהן משפטים בלתי שלימים שמשמעם מובן, אף כי אינם משפט גמור — הריהם נחשבים כקבלת נזירות. ופעמים שמובן הדברים מתברר מתוך הנסיבות בהן נאמרו הדברים, כגון שהיה נזיר עובר לפניו, או שהיה מחזיק בשערו. והוא הדין כאשר מקבל עליו נזירות רק לחלק מחובות הנזיר. אבל ״כינויי כינויים״, הרחוקים מעיקר המובן, ו״ידות נזירות״ שאינן מוכיחות כלל — אין בהן משום נדר.

ביחס למשך הזמן שמקבל עליו, הרי אין נזירות פחות משלושים יום, ונדר זה חל עליו בין כשאומר שמקבל נזירות קטנה או גדולה. ואם מקבל עליו נזירות ומחצה — הריהו נזיר שתי נזירויות, אלא אם כן אמר בלשון שמשמעה נזירות ארוכה הנמשכת זמן ארוך יותר מנזירות סתם. אבל אם דימה מספר הנזירויות לדברים שונים — למהלך הדרך או לחפצים שונים, הריהו מקבל עליו נזירויות אחדות החלות זו לאחר זו.

כמו כן התבאר שיש שלושה מיני נזירות שאדם חייב בהם כל ימי חייו. יש ״נזיר עולם״ — שנזר נזירויות רבות כל כך שאינו מספיק להשלימן בימי חייו (וצריך לנהוג בכל אחת מנהג נזירות גמור — בגילוח שיער ובקרבנות), או שקצב זמן ארוך ביותר לנזירותו. ויש ״נזיר לעולם״ — שקיבל עליו נזירות לכל ימי חייו, שהיא נזירות אחת בלבד, אלא שמגלח שערו לעתים רחוקות — פעם בשנה, ומביא אז קרבנות נזיר. ויש אומרים שקיימת גם ״נזירות שמשון״, שאף היא נמשכת כל ימי חייו, אלא שאין נוהג בה בכל דיני הנזירות, שמצד אחד אסור לו לגלח שערו לעולם, ומן הצד האחר מותר לו להיטמא למתים.