הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא מציעא · סיכום לפרק ו׳

במהלך הדיונים והעיונים בפרק זה נתבררו כמה הלכות יסודיות ביחס להסכמים שבין נותן העבודה ובעל המלאכה. צד אחד של יחוד בהסכמים אלה הוא, שבעיקר לגבי שכירים אין חוזה העבודה כובל לחלוטין את העובד, בשל הכלל ״כי לי בני ישראל עבדים״ ולא עבדים לעבדים. אין כל אפשרות להכריח את העובד להמשיך בעבודתו כאשר אינו רוצה בכך.

ומצד שני, חופש זה של הפועל איננו מזכה אותו לגרום נזקים לנותן העבודה, וככל שירבה הנזק הנגרם לבעל הבית בשל הימנעות הפועל מלעבוד, כן יגדלו החיובים המוטלים עליו לפצות את הניזוק על ידיו. באופן זה נוצר איזון מסוים ביו הצדדים, כאשר תנאי השוק וצרכי המעביד, טיב העבודה ומיומנות הפועלים, מהוים גורמים במשא ומתן ביניהם, אם לפני התחלת העבודה, ואם כאשר מתעוררים סכסוכים בעיצומה של העבודה. ובכל מקרה מביאים בחשבון גם את הגורמים שהביאו אותו אדם לחזור בו מן ההסכם, שבדרך כלל אין אדם מתחייב על אונס שאירע לו ועל תקלה בלתי צפויה מראש.

לגבי שכירת בהמות ושימוש בהן כובלת ההלכה הרבה יותר את המשכיר, וחובתו למלא את התחייבותו כלפי השוכר איננה ניתנת לביטול חד-צדדי. אולם גם כאן יש הגבלות מסויימות, שכן נזק שנגרם לשוכר שלא באשמת המשכיר, כל עוד הדבר כלול, בדרך כלשהי, בתוך מילוי תנאי ההסכם היסודי, אינם מזכים את השוכר בפיצוי. ואף כי יש חילוקי דעות בדבר המשמעות ההלכתית של שינוי מתנאי ההסכם, מכל מקום מקובל הכלל כי ״כל המשנה ידו על התחתונה״, ובכל מקרה של נזק יחולו על המשנה חיובי תשלום ופיצוי מלאים.

בענין אחריות האומנים לגבי שמירתו של החפץ הניתן להם למלאכה סוכם כי דינם כשומרי שכר. שכן, אף שאינם מקבלים שכר על השמירה, מכל מקום יש להם הנאה ממונית מעצם הימצאו של החפץ בידם. יתרים עליהם פועלים שכירים שהזיקו דברים תוך כדי הובלתם, שמלבד אחריות ממונית מסויימת, חובה עליהם אף להישבע כדי לנקות עצמם מחשדו של בעל החפץ. ולכן, בכל מקום שאינם יכולים להשבע משלמים הם הן על פשיעה (רשלנות פושעת), והן במקרים שאין הם יכולים להישבע ולנקות עצמם.

ועם זאת, מצויה בפרקנו אף הבחנה בין עצם ההלכה, ובין ההתנהגות שלפנים משורת הדין, המביאה בחשבון לא רק את הצד המשפטי של החיובים, אלא גם את בעיותיהם האישיות וצרכיהם של הפועלים.