הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא קמא · סיכום לפרק ד׳

פרק זה עוסק בבירור דיני השור התם והמועד בצדדים שונים.

כיון שנזקי תם שנגח משתלמים מגופו, הרי כאשר נגח שור והזיק כמה שוורים בעודו בתמותו בדרך כלל אין די במחירו של השור המזיק כדי לכסות את הפסדיהם של כל הניזקים, ופסקו כי במקרה שכזה הניזק האחרון מקבל את מחצית דמי השור המזיק בשלימות, והואיל ונתברר כי הניזק שותף בשור המזיק, הרי מן הסכום הכולל שנשאר בערך השור מקבל הניזק שלפניו מחצית, וזה שהיה ניזק קודם לכן — מקבל מחצית ממה שנותר בערך השור.

הלכה נוספת היא ששור המועד אינו נחשב כמזיק בכל זמן ולכל דבר, אלא לפי הדברים והזמנים שהועד עליהם. ואם הוא מועד לנגוח בעלי חיים מסויימים, או לנגוח בזמנים מסויימים — הריהו מועד רק לאלה, ובכל מקרה אחר הריהו נשאר בגדר תם.

יש מקרים שבהם אין דנים וגובים כרגיל אלא לפי כללים מיוחדים. כך, פטור בעל חיים של הקדש שהזיק, וכן פטור מי שהזיק בעל חיים כזה. ובנכרי שדנים אותו לפי דיני ישראל — הנכרי חייב בנזקי קרן בין בתם ובין במועד נזק שלם, ואילו בעל חיים של ישראל שהזיק של נכרי — פטור. כיוצא בזה, שור השייך למי שאינו בן דעת — אין בעליו משלם עבור נזקיו. אלא שלתקנת הבריות מעמידים להם אפוטרופוס כדי לגבות את הנזקים. ואם נגח שלוש פעמים והועד — משלם נזק שלם.

בדרך כלל, שור שהרג אדם (בין איש בין אשה בין מבוגר בין ילד) מישראל (וכן עבד כנעני) — מובא לבית דין ונידון (על פי עדים) בסקילה, חוץ משור האצטדיון שמלמדים אותו לנגוח והוא נחשב כאנוס בנגיחתו. וכן פטור שור שלא נתכוון להרוג אדם והרגו במקרה. שור מועד שהרג אדם מישראל משלם בעליו כופר. אף שכופר זה כפרה למזיק הוא — משלם דמיו לפי שוויו של הנהרג. ואם הרג עבד כנעני— משלם לבעליו קנס הקצוב בתורה של שלושים סלעים. הדין האמור בתורה שמביאים את השור שהרג אדם לבית דין וסוקלים אותו נעשה רק בפני הבעלים. אולם שור שאין לו בעלים (או שאין בעליו בן דעת) סוקלים אותו בכל מקרה. השור שנגמר דינו לסקילה אסור בכל הנאה.

אף שבעל השור אחראי לתשלום נזקיו, אם מסרו לשומר — הרי השומר מקבל על עצמו אחריות זו והוא החייב בתשלום הנזקים ובעל השור פטור. וכן שור שנשמר כראוי, אם היה מועד — פטור בעליו מלשלם עבור נזקיו. אבל חייב בתשלום נזקי התם אף באופן זה, שבו הצריכה התורה שמירה מעולה.