הקדמות לתלמוד הבבלי · מגילה · הקדמה למסכת מגילה

מסכת מגילה עוסקת במכלול הדינים השייכים לימי הפורים, ועם זאת נתייחד בה מקום מרובה לדיני בית הכנסת ולדיני הקריאה בתורה בכללם.

מבחינה הלכתית שונים ימי הפורים משאר החגים משום שאף כי ימי הפורים ודיניהם כתובים במקרא, מכל מקום אין זה חג מדברי תורה, ולהלכה הריהו כשאר דינים שנקבעו על ידי חכמים (״דברי סופרים״). אמנם, יש בתורה בסיס מסוים למצוות פורים — מצוות זכירת עמלק ומְחִיָיתו, אולם למעשה ימי הפורים הם ימי חג לעצמם, ובסיסם העיוני וההלכתי הוא במגילת אסתר בלבד.

כתבו חכמים כי נס הפורים שונה במהותו ובגילויו מרוב הנסים שעליהם מסופר במקרא. בעוד שנסים אחרים הם נסים גלויים, כאשר יש שינוי נראה מדרך הטבע, והנס קשור בתופעה על-טבעית, בכללה או בחלקה, הרי נס הפורים הוא נס נסתר. במגילת אסתר אף אין שם ה׳ נזכר, ולמרות שיש בו הדגשת ההשגחה האלקית על עם ישראל, הרי מבחינת קשרי הסיבות והתופעות הטבעיות הכל גלוי והכל מוסבר הסבר שכלתני. יצריהם ורצונותיהם של האנשים מובאים לידי גילוי במגילה, ומוסבר בה כיצד נתגלגלו הדברים ואירעו כפי שאירעו.

נס הפורים נתרחש בזמן הגלות והוא אופייני למהותה של גלות; האִיוּם על עצם קיומו של כלל ישראל הוא תוצאה של שרירות לב מצד השלטונות, ואף התשועה והגאולה אינן אלא בהסרתו של איום זה, ולא בשינוי מהותי של תנאי החיים. הסכנה, וכמוה אף הישועה, שתיהן באות בתקופה ובדרך של הֶסְתֵּר-פנים של מעלה והסרת-חסדו מעל עַמוֹ. חז״ל בִיטאו זאת, באומרם: אסתר מן התורה מנין — שנאמר ״ואנכי הסתר אסתיר פני״¹חולין קלט, ב.. אולם, הסתרת פנים אין משמעה התעלמות וחוסר השגחה, אלא הצעפת הדברים בתוך מעטה מעורפל ובלתי נראה לכול. משום כך, אחת המטרות היסודיות בעצם חגיגת ימי הפורים היא לגלות את הנסתר — לפרסם ולהודיע את הנס, לעשות פומבי לנס הנסתר והנעלם דווקא. ולכן שמחת פורים גדולה יותר, והיא עולה על שמחת ימי חג אחרים, ולכן נתחייבנו במצווה מיוחדת של פרסום הנס, ובפומבי ככל האפשר, יותר משמצוּוִים אנו לגבי נסים גלויים שאירעו במשך הדורות. והואיל שימי הפורים נקבעו בזמן הגלות, ובתוך הגלות, תיקנו חכמים שיום הפורים של שושן, ט״ו באדר, ייקבע גם כן בכל הערים שהיו מוקפות חומה מזמן יהושע בן נון, לאמור דווקא לפי ארץ ישראל.

מתן פרסום לנס הפורים נעשה בעיקר על ידי קריאת המגילה. ואכן, מסכת מגילה עוסקת הרבה בפרטיה של מצוה זו, בקביעת הימים והזמנים שבהם קוראים את המגילה. וחכמינו קבעו כי יש לקרוא את המגילה פעמיים, בליל פורים וביום הפורים. ואף תיקנו והוסיפו ימים אחדים להוסיף ולקרוא בהם את המגילה יתר על הימים הנזכרים במגילת אסתר עצמה²בירושלמי יש שיטה כי כל ימי חודש אדר כשרים לקריאת המגילה, שעל החודש כולו נאמר ״והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה״. בתלמוד הבבלי אף רואים חודש זה כולו כחודש של מזל לישראל.. כמו כן דנו באופן קריאת המגילה בציבור וביחידות, בשפות שבהן מותר לקרוא אותה, וביררו מי הם החייבים בשמיעתה ומי הם המותרים לקרוא כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. המצוות האחרות אשר בימי הפורים באות כולן להוסיף לימים אלה שמחה יתרה בדרכים שונות, וכולן נסמכות על הכתוב ״לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים״ (אסתר ט, כב). ״משתה״ — בחובת סעודת פורים ביום זה, ״שמחה״ — באיסור הספד ותענית בימים אלה, ״משלוח מנות״ — במצווה החלה על הכל לשלוח מתנות של דברי מאכל איש לרעהו ואשה לרעותה, ״ומתנות לאביונים״ — לשמח גם את לבם של העניים בימי שמחה אלה, שיוכלו אף הם להשתתף בה בשלמות. וכל אלה — בהרחבה רבה, יתר על ימי חג אחרים³הפלגה זו במשתה מגיעה לדרגה מיוחדת בפורים: לשתות ״עד דלא ידע״. ובמצוות צדקה — לחלק לעניים סכומי כסף מיוחדים לפורים (שיש אומרים שאין לשנותם לכל מטרה אחרת). ועוד: שבימי הפורים אין בודקים מי הם העניים, ונותנים לכל הפושט ידו. ובעליצות וחדוה יתירה⁴בזמן התלמוד (ובכמה מקומות עד לדורותינו) נהגו לעשות דמות המן ולשרוף אותה בפורים, והיו הנערים מקפצים על מדורת האש הזו. זאת ועוד, לשם המנהג (המאוחר) של התחפשות בפורים היו חכמים שהתירו, לצורך שמחה יתרה זו, לגברים ללבוש בגדי נשים, ולהיפך (שיטת הרמ״א)..

כיון שמצות הפורים המרכזית היא בקריאת המגילה, ומסכת זו, כשמה, עוסקת בדיני המגילה, הרי שהיא המסכת היחידה בתלמוד שענינה הוא בקריאה הפומבית שבבית הכנסת. יתר על כן, כיון ששבתות חודש אדר יש בהן קריאה של ארבע פרשיות מיוחדות (אף כי רק אחת מהן, פרשת ״זכור״, קשורה לימי הפורים), נמצא שמעיקרה כוללת מסכת זו נושאים הנוגעים בקריאת התורה ובבית הכנסת. משום כך ראו חכמים להועיד מסכת זו כמקום עיקרי לדון בו בדיני קריאת התורה (וכבוד ספר התורה) בכללם ובכל ימות השנה, וכמו כן בדיני בית הכנסת וכליו, ובקדושה שיש בהם. במסכת זו נקבע מה הם הימים שבהם קוראים קריאה פומבית בתורה (שאף היא תקנה של פרסום ולימוד לרבים. ואף שעיקרה קדום, איננה חובה מן התורה) בשבתות ובמועדים, בראשי חדשים וימים מיוחדים וביום שני וחמישי. מה הם סדרי הקריאה בכל אחד מן הימים הללו, מה וכמה קוראים בהם, וכמה אנשים מוזמנים לקרוא בתורה בפני הציבור (״קרואים״ בלשון חז״ל, ״עולים לתורה״ בלשון הפוסקים). וכמו כן קריאת ההפטרות — התוספות מדברי נביאים שמוסיפים לאחר שגמרו את קריאת התורה⁵לפי מסורת הגאונים נקבעה קריאת ההפטרות בזמני גזירות כאשר אסרו את קריאת התורה, אבל התירו קריאת דברי הנביאים. אכן, גזירה כזו יכולה היתה להיות רק בתקופת שלטון נוצרי, ואילו עצם דין ההפטרות נזכר כבר במשנה אולם יתכן כי התאמת ההפטרות לפי תוכן הפרשיות בתורה נעשתה בתקופה מאוחרת..

כמו כן דנים במסכת מגילה במעמדו של בית הכנסת ובקדושתו. בית הכנסת שהוא המקום שנועד לכינוס העם לשם תפילה בציבור הריהו כ״מקדש מעט״, ובדומה למקדש נוהגים בו כבוד בין בזמן שהוא משמש בתפקידו, ובין לאחר שחרב. עם זאת יש דרכים להפקיע את קדושתו של בית הכנסת, אם על ידי המרתו בדבר מקודש יותר, ואם על ידי מכירתו בהסכמת הציבור ונציגיו.

במסכת מגילה ארבעה פרקים, שכל אחד מהם עוסק בנושאים אחדים שיש קשר מסוים ביניהם, אם קשר עניני ואם סגנוני. וזה סדרם המקובל⁶בירושלמי, וכן אצל כמה מן הראשונים, מוחלף סדר פרק שלישי ורביעי.:

פרק ראשון ״מגילה נקראת״, הדן בימים שנקבעו לקריאת המגילה, ובדברי אגדה על נס פורים. ובמספר הלכות הבנויות בתבנית ״אין בין... ובין״ בנושאים אחרים.

פרק שני ״הקורא למפרע״, העוסק בשאלות כיצד קוראים את המגילה ומי כשר לקרותה, ואגב כך — מצוות שזמנן ביום או בלילה בלבד.

פרק שלישי ״הקורא עומד״, הדן בקריאת המגילה ובדיני קריאת התורה והתפילה בציבור, ההפטרות והתרגום.

פרק רביעי ״בני העיר״, הדן בקדושת בית הכנסת והתורה, וקריאת פרשיות מיוחדות לכבוד ימים מסוימים בשנה.