הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא קמא · הקדמה למסכת בבא קמא

מסכת בבא קמא היתה מתחילתה חלק ראשון (בבא קמא = שער ראשון)¹כיוצא בזה מחולקת בתוספתא מסכת כלים הגדולה גם היא לשלושה שערים, הנקראים גם כן בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. מתוך מסכת נזיקין הגדולה, שבראש סדר נזיקין שבתלמוד. מסכת זו כללה, מלבד בבא קמא, גם את שתי המסכתות הבאות אחריה: בבא מציעא ובבא בתרא (=שער אמצעי ושער אחרון).

מסכת נזיקין בכללותה עוסקת בדיני ממונות, ונכלל בה כמעט כל מערך החוק האזרחי של דיני ישראל²מלבד דיני ממונות הנוגעים לדיני אישות, המבוארים בסדר נשים, בעיקר במסכת כתובות., ואילו דיני עונשין על עבירות פליליות, וכל שכן ענייני כפרת עוונות בדיני שמים, אינם מובאים בה אלא בדרך אגב.

מסכת בבא קמא דנה בתחום מוגדר אחד — בדיני נזיקין במשמעות המצומצמת של המלה. כלומר בתחומי האחריות ותשלומי הפיצוי שצריך אדם לשלם כאשר גרם נזק לחבירו, בין לגופו בין לרכושו. בין שנעשה הדבר. בין על ידי דברים השייכים לו, ובין שהוא היה הגורם הישיר או העקיף לעשייתם.

עיקרי ההלכות במסכת זו מתבססים על דברי תורה מפורשים המצויים בפרשת משפטים שבספר שמות³לדיוקו של דבר: פרק כא, יח־לז. פרק כב, א־יד., ואולם דיני התורה בכלל, ובפרט בנושאים אלה, אינם כתובים בדרך של קביעת עקרונות משפטיים־מופשטים אלא מתייחסים לדוגמאות מצויות מן החיים⁴וכפי שהגדירו זאת חכמים: אחד שור ואחד כל בהמה, וכן חיה ועוף כיוצא בהן, אם כן למה נאמר ״שור או חמור״ — אלא שדיבר הכתוב בהווה (ב״ק נד,ב).. כדי להביא דוגמאות אלה לידי יישום מעשי במקרים אחרים יש לברר אלו צדדים בכל הלכה הם הגדרות מחייבות, ואלו מהם הם דוגמאות ומשלים הצריכים הרחבה והפשטה. על ידי מסורת התורה שבעל פה המקובלת בידינו, ועל ידי מדרשי ההלכה, מתבררת התמונה הכוללת של דיני הנזיקין, ונארגת לכלל מסכת שלימה.

מסכת בבא קמא מחולקת לשני חלקים (אשר כדרך הגמרא אינם נפרדים לגמרי אלא מעורבים במקצת זה בזה), האחד (פרקים א־ו) עוסק בנזקים הנגרמים על ידי רכושו של אדם או על ידי מעשים שהוא יצר, והאחר (פרקים ז־י) עוסק בנזקים ישירים שעושה אדם עצמו בגופו⁵אף ברמב״ם בספר נזיקין שב״יד החזקה״ נשמרת חלוקה זו. הם מחולקים כך, לחלק הראשון הוא מקדיש את ״הלכות נזקי ממון״, ולחלק השני ״הלכות גניבה״ ״הלכות גזילה״ ו״הלכות חובל ומזיק״..

בכלל הדברים, קשורים דיני הנזיקין המבוארים במסכת זו בצד מסויים של עבירה (על איסורי גזל גניבה וחבלה), ואולם האחריות לנזקים אינה חלה רק כאשר הנזק נגרם מתוך כוונה תחילה ובזדון, אלא היא חלה גם על נזק שנגרם שלא מתוך זדון ושלא מתוך כוונה, אלא גם על ידי רשלנות, שגגה וחוסר תשומת לב⁶לגבי נזקים שמזיק אדם בגופו יש אף חומרה יתירה, שפעמים מתחייב אדם גם על מעשה שנעשה שלא בידיעתו ובאונס. אלא שכבר נחלקו ראשונים בשאלה באלו מקרים פוטר אונס גמור מתשלום נזיקין..

בהלכות נזקי ממונו שאלת המפתח היא בעיית האחריות. ברור לנו כי אדם נחשב כאחראי לדברים שהם רכושו, או שהם מעשי ידיו. ובעצם עיקרי הבירור בנושא זה הם בקביעת הגררים המדוייקים של אחריות זו. האם היא אחריות כוללת לכל נזק שנעשה על ידי ממונו ומעשיו או רק לנזקים מסויימים. האם נקיטת אמצעי זהירות מתאימים פוטרת את הבעלים מחובת התשלום או לא.

מה היחס לענין תשלומים בין מעשים הנעשים מתוך כוונה וזדון לבין אלה שנעשו בשגגה או מתוך רשלנות או אמצעי זהירות בלתי מספיקים.

לפי הדברים האמורים בתורה, יש הבחנה בנזקי ממון בין נזקים שנגרמו על ידי בעלי חיים שברשותו (״שיש בהם רוח חיים״) ולבין אלה שהם דברים דוממים, נייחים או ניידים, שמעשיו גרמו להם שיזיקו. בנזקי בעלי חיים יש הבחנה כללית בין נזקים שגורם בעל חיים מתוך כוונה להזיק (״קרן״ בלשון התלמוד) — בנגיחה או בבעיטה או בנשיכה שכוונתם היתה רק כדי לגרום נזק, לבין מעשי נזק הנגרמים כתוצאה מהתנהגות רגילה של בעלי חיים. בנזקים המכוונים יש חלוקה בין ״מועד״ — בעל חיים שידוע (על פי עדות והזהרה מתאימה) שדרכו להזיק בדרך זו, ובין ״תם״ — שהזיק פעם או פעמיים ולא נקבע שזו היא דרכו. ויש הבדל להלכה ביניהם, הן לגבי דרגת שמירתם, והן לגבי גובה ואמצעי התשלום עבור נזקיהם. אולם האחריות לנזקים אלה חלה על הבעלים כמעט בכל מקום שהזיקו⁷יוצא מכלל זה — כאשר נכנס הניזק שלא ברשות אל רשותו של בעל המזיק., בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים.

לעומת זאת בנזקים שגורמים בעלי חיים בדרך התנהגותם הרגילה, שלא מתוך כוונה להזיק — הן אלה שהם גורמים מתוך כוונה ליהנות באכילת פירות או בהנאת גופם באופנים שונים (״שן״), והן אלה שהם גורמים בתנועתם הרגילה בדריסת חפצים וצמחים, בשכיבה עליהם או בשבירתם (״רגל״) — חייבים הבעלים רק אם היו ברשות הניזק, והם חייבים בתשלום מלוא הנזק רק אם היה זה בדרך הרגילה אצל בעלי חיים אלה (ולכן, בעל חיים שאכל דבר שאין דרכו לאכול, או שהזיק בעשיית תנועה שאין דרכו לעשותה — אין בעליו משלמים על כך נזק שלם). ואף לגבי האחריות לשמירתם, אם נקטו הבעלים באמצעי זהירות רגילים — הריהם נפטרים מנזק שגרמו בעלי החיים שלהם.

אף בסוגים האחרים של נזקי ממון, הקשורים במה שגרם אדם על ידי מעשיו, מחלקים בין תקלות העומדות במקומן (״בור״) הגורמות נזק מתוך שאחרים נתקלים בהן, ולאלה אחראי העושה רק אם עשה אותן ברשות שאינה שלו (ברשות הרבים או ברשותו של אחר), ואף לענין חובת תשלום אינו חייב אלא בנזקי יצורים חיים (שגם הם מוגבלים ומוגדרים לפי טיב התקלה) ולא על נזקי כלים. ובין תקלות ניידות (״אש״), שאדם יוצר את ראשיתן, והן מתפשטות מעצמן או שכוח אחר (כגון הרוח) מסיטן ממקומן וגורם לנזק. על נזק זה (שיש המגדירים אותו כנזק הנגרם על ידי האדם עצמו⁸כדעת ר׳ יוחנן הסבור ״אשו משום חציו״, ב״ק כב, א.) חייב העושה על נזק שנגרם בכל מקום, אף כי לגבי חובת התשלום פעמים שאינו משלם את כל הנזק. הן בנזקי בור והן בנזקי אש, מי שנקט באמצעי הזהירות הדרושים — נפטר מחובת התשלום על נזקיו.

לדיני נזיקין אלה של נזקי ממון קשורים גם דיני אדם המזיק⁹שלדעת רב, בתחילת המסכת, הוא אב הנזיקין ״המבעה״. (שגורם נזק שלא מתוך כוונה ליהנות הזולת). לגבי אדם המזיק (בין בגופו, בין במה שקשור אליו או בא מכוחו), כיון שהוא מודע למעשיו וצריך לשמור את עצמו, אחריותו בנזיקין היא מקיפה וכוללת כל נזק שהוא גורם, בין במתכוון ובזדון ובין בשגגה ובאי ידיעה, והוא חייב לשלם את מלוא הנזק שגרם לרכוש הזולת או לגופו. יוצאים מכלל אחריות מקיפה זו רק אלה שאינם בני־דעת (שאינם אחראים לכלל מעשיהם) ועבדים כנעניים, שמפני תקנת העולם אין מחייבים את בעליהם לשלם עבור הנזקים שגרמו (ולכשישתחררו ישלמו הם מה שהזיקו).

חלקה השני של המסכת עוסק בנזקים שגורם אדם עצמו לחבירו עצמו ולרכושו. ואלה נחלקים לדיני חבלה ולדיני גזילה וגניבה.

כפי שלמדים מדברי התורה וממדרשי הכתובים, אדם החובל בחבירו חייב בתשלום עבור כל סוגי הנזקים שגרם לו. והם מתחלקים לחמישה סוגי תשלומים:

תשלום ״נזק״ — עבור כל פגם בלתי הפיך (כגון שקטע ידו או רגלו) שגרם לגופו של חבירו, והפחית בכך את שוויו.

״צער״ — פיצוי על הכאב שנגרם על ידי חבלה זו.

״בושת״ — אם גרם לחבירו בושה על ידי החבלה (כגון על ידי אונס אשה, או בגרימת מום המבייש את בעליו).

״ריפוי״ — תשלום הוצאות הטיפול הרפואי הכרוכות בריפוי נזק זה.

״שבת״ — פיצוי עבור ביטול יכולת העבודה במשך הזמן שהנפגע סובל מן החבלה.

תשלומים אלה אינם חלים בהכרח בכל מקרה של חבלה, אלא כל דבר נשקל לגופו, פעמים שהחובל חייב ב״חמישה דברים״, ופעמים שהוא חייב רק בחלק מהם. ולענין זה יש הבדל בין החובל בחבירו במזיד, שחובת חמישה דברים מוטלת עליו, ובין העושה כן בשגגה או מתוך רשלנות שהוא חייב תמיד בתשלום הנזק (שהרי הוא ״אדם המזיק״) אבל אינו חייב בתשלום שאר ארבעה דברים.

החבלה בחבירו היא עבירה על לאו שבתורה, (אף שרק לעתים רחוקות ונדירות יש עימה עונש מלקות), משום כך החובל בחבירו חייב לא רק לחבירו אלא גם בדיני שמים, ומלבד תשלום הפיצויים יש עליו חובה גם לפייס את חבירו.

דיני גניבה וגזילה מיוחדים בהיותם לא רק נזקים לזולת, אלא הם נעשים מתוך כוונה ליהנות מרכוש שאינו שלו. והדיון בגמרא הוא בשני מישורים.

האחד — בתשלום הקנסות שהטילה התורה על הגנב (ובמידה מצומצמת יותר, על הגזלן), שחייב לשלם כפל, ובמקרים מסויימים (על גניבה שאחריה יש טביחה או מכירה של שור או שה) אפילו תשלום פי ארבע או חמש. כיון שתשלומים אלה הם קנסות שהטילה התורה אין הם נגבים אלא על ידי בית דין של דיינים סמוכים (שבטל במשך הדורות), ועל פי תנאים מגבילים (רק על ידי העדאת עדים ולא על פי הודאת הנאשם, ובמקרים אחרים רק לאחר שנשבע הנתבע שבועת שקר).

המישור השני עניינו החובה על הגנב והגזלן להשיב את מה שלקחו שלא כדין, ואם אינם עושים כן מרצונם — בית דין כופה אותם להחזיר. ובהלכות אלה יש כמה וכמה דברים הצריכים בירור הלכה למעשה. תחילה — מתי צריך הגנב או הגזלן להשיב את החפץ הגנוב או הגוזל עצמו, ומתי רשאי הוא לשלם את תמורתו. שנית — כיצד מעריכים לענין התשלומים חפץ שנשתנה ערכו במשך הזמן (אם משתנה ערך השוק, או כאשר משתנה הערך מחמת שינוי שחל בחפץ עצמו, או כאשר הוא משתנה על ידי מעשי הגזלן).

אף דרך ההשבה היא נושא לעיון — האם צריך להחזיר את הדבר ולהודיע על כך לבעלים, או די בהשבה בלבד. עד כמה צריך הגזלן לחזר אחרי הבעלים, ובאלו מקרים יש לקבל את ״תקנת השבים״ המאפשרת פיצוי ממוני במקום השבת החפץ הנגזל, כדי שלא להכביד הרבה על בעלי תשובה. בעיה אחרת בהשבה היא האם מצוה זו היא מצוה אישית המוטלת על הגזלן והגנב בלבד, או שהיא חלה על גוף החפץ — גם כאשר הגזלן והגנב אינם חיים עוד?

אלו הם הנושאים העיקריים במסכת, אולם בכללה נידונים גם ענייני תשלומים וקנסות אחרים (כופר נפש וקנס של עבד, דמי ולדות), טענות שקר הקשורות לגניבה וגזילה, והתשלומים המיוחדים המוטלים על הגזלן. וכדרך הגמרא יבואו בה גם עיונים כלליים יותר, וגם נושאים הבאים אגב הדיון בנושאים העיקריים.

במסכת בבא קמא עשרה פרקים. יש מהם המוגדרים היטב בנושא אחד, ויש הדנים בעניינים אחדים, וכדרך הגמרא בכלל עוסקים גם בנושאים רבים המובאים בדרך אגב.

פרק ראשון ״ארבעה אבות״ — עוסק בהגדרה כללית של אבות הנזיקין, ובאחריות לנזיקין בכללה.

פרק שני ״כיצד הרגל״ — עוסק בעיקר בפרטי שלושה מאבות הנזיקין, אלו הנוגעים לבעלי חיים — רגל, שן, וקרן.

פרק שלישי ״המניח״ — עוסק הן בדיני הבור במובנם הרחב, והן במצבים שונים של נזק הדדי ובמצבים של ספק באשר לזהות המזיק והניזק.

פרק רביעי ״שור שנגח ארבעה וחמשה״ — עוסק בדיני שור הנוגח, בהגדרת תם ומועד, ובדרכי תשלום הנזק, וכן בדיני שור שהרג אדם.

פרק חמישי ״שור שנגח את הפרה״ — משלים את דיני השור הנוגח, ובחלקו השני הוא דן בנזקי הבור.

פרק ששי ״הכונס״ — עוסק בהשלמת פרטי דיני השן והרגל, וכן בדיון רחב בנזקי האש.

פרק שביעי ״מרובה״ — דן בעיקר בחיוביו של הגנב, הן בתשלומי כפל והן בתשלומי ארבעה וחמשה. ובסופו תקנות שנקבעו במשך הדורות לארץ ישראל ולירושלים.

פרק שמיני ״החובל״ — דן בחובל בגופו של חבירו, ובדרכי התשלום של חמישה מיני פיצוי: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.

פרק תשיעי ״הגוזל עצים״ — עוסק בשאלה מתי חלה חובת השבה ומתי חלה חובת תשלום בהחזרת הגזילה, ובמקצת בדרכי הכפרה לחטא זה בגזל הגר.

פרק עשירי ״הגוזל ומאכיל״ — עוסק בפרטי דינים בגזילה, מתי נחשב דבר לגזילה, ובאופני השבת הגזילה.
במסכת בבא קמא יש רק מעט דברי אגדה, וברובם הם בעניינים הנוגעים לעיקר הנושאים של המסכת, לגבי אחריותו של אדם לנזקים שגרם.